הכל התחיל כבוקר רגיל. הרכבת התחתית, 8:20, הקרון מלא — מישהו שותה קפה, מישהו מסתכל בטלפון, מישהו ישן בעמידה. מריה מיהרה לעבודה וכמו תמיד עמדה ליד הדלתות — שם פחות צפוף וקרוב יותר ליציאה. היא אפילו לא שמה לב שהרכבת נכנסה למנהרה, כשלפתע האורות הבהבו וכבו.
הרכבת קפאה בין התחנות. בהתחלה כולם שתקו — נו, זה קורה. אבל כעבור חמש דקות, עשר דקות, והאור לא נדלק, אנשים התחילו להתעצבן. היה ריח של אבק, בלמים ומשהו עוד… מוזר.
ופתאום מריה שמעה צפצוף. צפצוף דק, חריף, כאילו מישהו מגרד מתחת לרצפה. היא חשבה — זה היה נדמה לה. אבל הצפצוף חזר, ואז מתחת למושב הבליח זנב. אחד. ואז שני. וכעבור כמה שניות עבר עכברוש בריצה בקרון.
מישהו צרח, מישהו קפץ במקום. אבל זה לא נגמר בזה. מהחריצים בין המושבים, מתחת לאטמי הגומי, מהפינות — החלו לצאת עשרות גופים אפורים. חולדות. קטנות, גדולות, מבריקות מלחות, עם זנבות ארוכים, מרשרשות בכפותיהן על הלינוליאום.
מישהו דפק על הדלת — היא הייתה נעולה. הרכבת עמדה דוממת, הקשר לא עבד. הפאניקה גברה, הנשים צרחו, הגברים דפקו על החלונות. החולדות רצו לאורך הקירות, קפצו על המושבים, הסתובבו בין הרגליים.
אחת טיפסה על התיק של מישהו — ונהמה, חשפה שיניים.
מריה קפאה על מקומה, צמודה לקיר, ורק אז הבחינה בזקן בפינה. הוא לא זז, לא נבהל — רק לחש בשקט:
"הם תמיד באים כשאין להם מה לאכול…"
"מה אמרת?" היא שאלה בקול רועד.
"המטרו ישן," הוא המשיך, "אלפים חיים מתחת לפסים. כשהתנועה נעצרת — הם הולכים אל האור.
ובאותו רגע האור אכן חזר. בוהק, חריף. החולדות קפאו. ואז, כאילו לפי אות, כולן רצו לצד אחד — לשם, אל הדלת שהייתה פתוחה מעט. הן נעלמו בחשכת המנהרה. והשאירו אחריהן דממה, ריח של רטיבות וניירות מפוזרים על הרצפה.
כעבור דקה הדלתות נפתחו, והאנשים יצאו אל הרציף מבלי להביט לאחור. גבר אחד הפיל את הטלפון שלו, אך לא העז לחזור לקחת אותו.
מריה יצאה אחרונה. לפני שיצאה, היא הביטה בפינה — הזקן כבר לא היה שם. רק מושב ריק, ומתחתיו — אסימון כסף קטן עם חריטה של עכברוש.
מאז, כשהיא עוברת במעברים של הרכבת התחתית, היא שומעת לפעמים את אותו ציוץ — ותמיד מאיצה את צעדיה. כי עכשיו היא יודעת: הם לא נעלמו לשום מקום. הם פשוט מחכים שהאור יכבה שוב.
