היא תפסה את ההגה — והצילה 38 אנשים.
האוטובוס מספר 214 יצא מהעיר בשעה 6:40 בבוקר.
הנוסעים פיהקו, אחזו בכוסות קפה חמות, אחדים האזינו למוזיקה, אחרים נרדמו או הביטו החוצה מהחלון — בוקר רגיל לגמרי.
ביניהם ישבה לארה, אישה בהריון בחודש השמיני. היא הניחה יד על בטנה וספרה בלב את הימים עד הלידה.
היא חלמה רק על דבר אחד: להגיע בשקט, לעשות את הבדיקות — ולחזור הביתה.
הנהג, גבר בשנות החמישים לחייו, בעל עיניים טובות ותרמוס תה לצידו, בירך את כולם ב”בוקר טוב” ויצא לדרך.
עשרים הדקות הראשונות עברו בשגרה — תנועה צפופה, שלג קל, ערפל אפור מעל הכביש.
אבל אז, כשהאוטובוס הגיע לקטע בין־עירוני — קרה משהו שאיש לא היה מוכן אליו.
האוטובוס היטלטל קלות, כאילו גלש על קרח.
שוב פעם — חזק יותר. כמה נוסעים הרימו ראש.
— הכול בסדר? — שאלה אישה מהשורה הראשונה.
הנהג לא ענה.
הוא ישב קפוא, ידיו נשמטו מההגה. עיניו היו פקוחות — אבל ריקות.
רגע אחר כך גופו נטה קדימה בחוסר כוח.
— הוא… הוא איבד הכרה! — צעק גבר מאחור.
האוטובוס החליק על כביש קפוא, מימין תעלה, משמאל נתיב נגדי.
הנוסעים צרחו, אחדים ניסו לקום.
לארה לא חשבה — היא פשוט קמה.
מושב הנהג היה קרוב, והיא הייתה הראשונה שהגיעה אליו.
בטנה כבדה, גופה כאב — אבל רגליה נעו מעצמן.
— תתרחקו! — אמרה בקול חזק מהצפוי.
היא תפסה את ההגה בשתי ידיים.
האוטובוס כבר גלש לנתיב הנגדי — מולם הופיעה משאית.
ליבה הלם באוזניים. מישהו בכה, מישהו התפלל.
לארה סובבה את ההגה ימינה בחדות.
האוטובוס החליק, הנוסעים צעקו — אך נשאר על הכביש.
היא לחצה על הבלם — קשה, תקוע.
— תדליקו אורות אזהרה! — צעקה.
— כבר דולקים! — ענו לה.
האוטובוס המשיך להתדרדר.
לפניהם — עיקול חד וגשר מעל נהר. אם יחליקו לשם, כולם ייפלו.
ואז היא נזכרה באביה, שלימד אותה פעם לנהוג במשאית בחווה.
"אם הבלמים לא עובדים — תבלמי עם המנוע."
היא משכה את הידית, שילבה הילוך נמוך.
המנוע שאג — והאוטובוס האט.
38 נוסעים קפאו בדממה.
האוטובוס נעצר כמה מטרים לפני הגשר.
כשנשמע השקט, לארה הרגישה — ידיה רועדות.
היא שחררה את ההגה ונשמה בכבדות.
אנשים רצו לנהג — הוא היה מחוסר הכרה, אך נושם.
מישהו הביא ערכת עזרה ראשונה, צעירה פרסה את מעילה מתחת לראשו, אחר התקשר לאמבולנס.
לארה עדיין ישבה במושב הנהג.
נער שעמד לידה לחש:
— את הצלת אותנו.
רק אז עצמה עיניים — והרגישה כאב חד בבטן התחתונה.
בהתחלה חשבה שזה רק מתח. אבל הכאב גבר.
באמבולנס הרופא אמר:
— התחילו לך צירים. המתח כנראה גרם לזה.
היא נבהלה: לא עכשיו…
אבל התינוק נתן מכה קטנה בכף ידה — חזקה, רגועה.
הנהג הובהל לבית חולים — התברר שזה היה התקף לב.
איש מהנוסעים לא נפגע.
לא שברים, לא חבלות — רק פחד, הלם, וחיים שניצלו.
למחרת הנהג התעורר ושאל:
— האוטובוס? האנשים? הם בחיים?
— כולם, — ענו לו. — בזכות האישה שעלתה להגה.
הוא עצם עיניים ולחש:
— אלוהים… היא הצילה את כולם.
ולארה?
שלושה ימים לאחר מכן — היא ילדה בן.
האחות חייכה ואמרה:
— הוא כל כך שקט… כאילו כבר יודע למה בא לעולם.
ולארה רק חייכה חזרה.
כי באותו יום, באוטובוס ההוא,
היא הבינה — שלפעמים הילד הוא שבוחר את הוריו,
ונותן להם כוח — כשכל האחרים מאבדים אותו.
