הבוקר היה שקט, שלו ונראה רגיל לגמרי.
מרתה, אישה בהריון (אפשר להחליף את השם אם רוצים), ארזה את חפציה לבית החולים — נותרו רק שבועיים עד הלידה. בעלה היה בעבודה, והבית עמד ברחוב פרברי שבו כולם הכירו זה את זה בשמות.
היא בדיוק שמה קומקום על האש — כשלפתע שמעה צעקות מבחוץ.
תחילה — נביחות כלבים.
אחר כך — ריח חריף של עשן.
ואז — בכי של ילד.
היא רצה החוצה — וראתה את בית השכנים עולה בלהבות.
הגג כבר בער, החלונות התפוצצו מהחום.
השכנים — ההורים — לא היו בבית: הם נסעו עם הילד הקטן לרופא.
בפנים נשארו ששת ילדיהם — הבכור בן עשר, הצעיר בן שלוש.
אנשים החלו להתאסף, התקשרו לכבאים, אך איש לא העז להיכנס.
כולם רק צעקו:
— יש שם ילדים!
ואז מרתה… פשוט רצה פנימה.
היא לא חשבה.
לא על עצמה, לא על התינוק שבבטנה.
רק על הילד המנוקד בנמשים שביום הקודם נופף לה לשלום מהחלון.
על הילדה עם הצמות שנתנה לה פרחי בר.
היא כיסתה את פניה בשרוולה — ונכנסה לבית הבוער.
הכול היה כמו סיוט: העשן צרב את העיניים, הקירות חרקו, הרצפה בערה בחלקים.
במישוש היא מצאה את הילד הראשון — בוכה על המדרגות.
היא הוציאה אותו.
חזרה.
שוב.
ועוד פעם.
ארבע פעמים היא נכנסה.
העשן היה סמיך כמו ערפל.
בפעם החמישית היא כמעט התעלפה — נשענה על הקיר, שמעה קריסה עמומה מבפנים.
— אל תיכנסי! — צעקו אנשים. — תמותי! את בהריון, תתעוררי!
אבל היא נכנסה שוב.
הילד השישי — הקטן ביותר — הסתתר מתחת למיטה.
היא שלפה אותו, עטפה במעיל — והוציאה אותו החוצה.
מיד כשיצאה — התקרה באותו חדר קרסה.
הובילו אותה על הידיים לאמבולנס.
הילדים — חיים, מפוחדים, מכוסים בפיח, אבל ללא פגע.
היא — בהכרה, עם כוויות, גרון שרוף וכאבים חזקים בבטן.
בחדר המיון שררה בהלה — רופאים התרוצצו, אינפוזיות, מסיכת חמצן, אורות מסנוורים.
היא ביקשה רק דבר אחד:
— התינוק שלי… הוא בסדר?..
הרופאים החליפו מבטים.
כעבור שעה ניגש אליה אחד מהם.
— תקשיבי… התינוק שלך… — הוא היסס לרגע. — הוא לגמרי בריא.
קצב הלב — מושלם.
אין סימני סטרס, אין חוסר חמצן.
זה פשוט… בלתי אפשרי אחרי כל כך הרבה עשן.
— אז… הכול טוב? — לחשה היא.
הרופא הניד בראשו.
— את לא מבינה. הוא מתנהג כאילו פשוט… נרדם.
אין פחד, אין האצה בדופק.
הוא בכלל לא הגיב למחנק שלך.
ורוצה לשמוע משהו מוזר? — הוא רעד קלות. — באולטרסאונד הוא… חייך.
היא קפאה במקומה.
מאוחר יותר הודתה האחות: כשעשו את המעקב, התינוק לא רק חייך —
הוא החזיק את ידו צמודה לחזה. כאילו… מגן על מישהו.
למחרת, כשהכבאים סיימו לבדוק את הבית, אחד מהם אמר:
— בחדר הילדים, מתחת למיטה שבה היא מצאה את הילד הקטן… הקירות כמעט לא נשרפו.
כאילו משהו חסם את האש.
מרתה שוחררה כעבור שלושה ימים.
כל ששת הילדים שחילצה חיכו לה ליד בית החולים — עם זר פרחי שדה.
הקטן ביותר ניגש ואמר:
— דודה… הילד שהיה איתך באש אמר שלא נבכה.
הוא אמר: “היא תציל אותנו.”
— איזה ילד? — שאלה היא.
— זה שהיה בלבן. את לא ראית אותו? הוא עמד לידך.
ליבה עצר לרגע.
מאוחר יותר סיפרו הרופאים, המיילדות והשכנה:
התינוק נולד שקט.
לא בכה.
רק הביט.
וכאילו זיהה את כולם — את אלה שאמו הצילה.
וכשמסרו לה אותו לידיים — היא ראתה שבאצבעותיו הקטנטנות הוא מחזיק צלב עץ חרוך.
כזה שהיה שייך לילד השכן הבכור.
אבל הצלב ההוא… נשרף.
