השלג ירד כבר שלושה ימים ברצף. הרוח חתכה בפנים כמו סכין. לוקה ואשתו ההרה אמה היו בדרכם הביתה מהעיר בכביש כפרי כשמכוניתם נעצרה. לעיירה הקרובה היה כמעט עשרה קילומטרים. אין קליטה, הדלק כמעט נגמר, ומחוץ לחלון השתוללה סופת שלגים אמיתית.
אמה נשמה עמוק והניחה יד על בטנה.
— לוקה… אני חושבת שזה מתחיל.
הוא הביט בה – וחיוורונו עלה. הרוח התחזקה, הלילה החשיך, השלג כיסה את הגלגלים. הוא ניסה להניע שוב – לשווא. רק נשימה חנוקה של המנוע ואחריה דממה.
— אנחנו לא יכולים להישאר כאן. – לוקה פתח את הדלת, הקור היכה בפניו. – אנחנו חייבים ללכת. הייתה שם פעם בקתה ישנה ביער, את זוכרת?
אמה בקושי הצליחה לצאת. הצעדים שקעו בשלג העמוק, הרוח שרקה באוזניים. אחרי עשרים דקות הליכה היא כמעט לא הרגישה את רגליה.
— לוקה, אני לא יכולה יותר…
הוא תפס אותה בידיים.
— תחזיקי מעמד. עוד קצת.
הם הלכו בעיוורון עד שראו מבעד לסופה צל כהה – בקתה נטושה. הדלת נתקעה, לוקה דחף בכתפו, הקרש נשבר, והם נכנסו פנימה.
בפנים היה קר, אבל בלי רוח. לוקה הצית במהירות אש, מצא מעיל ישן, פרש אותו על הרצפה. אמה נשמה בכבדות, אחזה בבטנה.
— לוקה… הוא בא…
הוא היה מבולבל, אבל פעל באינסטינקט. הניח את המעיל שלו מתחת לראשה, המס שלג על האש, חיפש כל דבר שיכול לעזור. בחוץ שרקה הרוח – ופתאום, מבעד לשריקה, נשמע קול אחר. נמוך. צרוד. פראי.
זאב יילל.
לוקה קפא. ואז – צעדים מחוץ לקיר. כבדים, איטיים. הוא אחז במוט ברזל מהאש והתייצב מול הדלת.
— לא עכשיו… בבקשה, לא עכשיו…
הקרשים חרקו. בפתח הופיע צל ענק ואפור. זאב. עיניו – צהובות, דרוכות. הוא לא נהם. רק הסתכל.
אמה צעקה מכאב. לוקה צעד קדימה. הזאב לא זז. רק הוריד את ראשו לאט.
הדקות נמתחו כמו שעות.
צעקה. לחש. בכי. ופתאום – קול אחר. קצר, עדין, חי.
בכי של תינוק שנולד.
לוקה הרים את הילד, עטף אותו במעילו. אמה חייכה חלושות, מותשת, ולחשה:
— הוא חי…
אז לוקה ראה – הזאב עדיין עמד בפתח. לא נע. שומר.
הוא התקרב צעד אחד, והחיה נסוגה מעט – אבל לא ברחה. רק נשכבה מול הדלת, זנבה מקופל סביב רגליה.
כך הם בילו את הלילה – המשפחה בפנים, הזאב בחוץ. הרוח יללה, אבל שום קול לא התקרב לבקתה. כאילו החיה שמרה עליהם.
עם שחר הסערה נרגעה. לוקה יצא החוצה. עקבות הזאב הובילו אל תוך היער. לידם שכנה עצם ישנה – כמו מתנה.
כמה שעות אחר כך מצאו אותם צוותי חילוץ. כשסיפר לוקה שזאב שמר עליהם כל הלילה, אף אחד לא האמין.
אבל אחד מהמצילים אמר:
— מוזר… סביב הבקתה השלג לא נגע. אין עקבות של חיות – רק מעגל אחד, כאילו הוא הסתובב כל הלילה כדי לשמור עליהם.
מאז, בכל שנה ביום הולדתו של בנו, לוקה חוזר לאותה בקתה. מניח חתיכת בשר ליד הדלת. ובכל פעם, עם שחר, השלג סביב המקום נראה רמוס.
הוא לא ראה את הזאב שוב מעולם.
אבל הוא ידע – זה שבא באותה לילה, לא בא במקרה.
