כשלוקה היה בן שש־עשרה, הוא עבד במועדון רכיבה קטן מחוץ לעיר. הוא ניקה תאים, פיזר חציר, ולפעמים הרשו לו להבריש את הסוסים. בבית הוא כמעט לא דיבר על זה, אבל בסתר חלם – שיום אחד יהיה לו סוס משלו.
בערב מרץ קר ורטוב שמע קולות חרישיים ליד התא של הסוסה “כוכב”. היא הייתה אמורה להמליט בקרוב, אבל משהו השתבש. הווטרינר קימט את מצחו ואמר בקול שקט:
— תנוחת העובר לא נכונה. אם נמשוך – גם היא וגם הסייח ימותו. צריך להרדים אותה.
הבעלים הנהנה בשקט. לוקה קפא. הוא לא הבין איך רגליו פשוט נשאו אותו לשם.
— חכו… בואו ננסה עוד פעם אחת. בבקשה.
הווטרינר נאנח עמוקות, אך הושיט לו כפפות.
— תחזיק לה את הראש. ואם זה לא יצליח – האחריות עליך.
לוקה עמד לצדה של כוכב, ליטף את צווארה החם ולחש לה מילים מרגיעות. הווטרינר והעוזר משכו את הסייח, הסוסה רעדה, האוויר היה סמיך מאדים ומזיעה. לבסוף – רחש חלש. על הקש שכב סייח קטן ורטוב. אבל הוא לא נשם.
לוקה צנח על ברכיו, התחיל לשפשף אותו בקש, לחמם אותו בכפות ידיו, לנשוף לתוך נחיריו הקטנים.
— תנשום… בבקשה… תנשום.
ואז – נשימה. תחילה חלשה, אחר כך חזקה יותר, כאילו הוא נלחם על חייו.
כך נולד הסייח שקראו לו גראהם. מאותו יום לוקה בא אליו מדי יום. הוא לימד אותו ללכת ברסן, הבריש אותו, דיבר איתו כמו עם חבר אמיתי. גראהם גדל – והוא סמך רק עליו.
כשלוקה היה בן עשרים, הוא כבר עבד כמאמן רכיבה. גראהם הפך לסוס חזק – פרווה כהה, כתם לבן במצח, ונאמנות יוצאת דופן. אבל האגדה לא נמשכה זמן רב.
המועדון החל להפסיד כסף. הבעלים אמרה:
— מצטערת, אבל אנחנו צריכים למכור כמה סוסים. גם אותו.
לוקה התחנן, הציע לוותר על המשכורת, לעבוד בלילות – הכול לשווא. שבוע אחר כך משאית לקחה את גראהם. לוקה לא יצא מהבית – הוא פשוט לא היה מסוגל.
חמש שנים הוא לא התקרב לאורווה. עבר לעיר אחרת והפך למכונאי רכב. אבל לפעמים חלם: שגראהם דוהר בשדה של בוקר, שהנשימה שלו מתפזרת באוויר, שפרסותיו מכות באדמה – ובכל פעם היה מתעורר עם ריקנות בלב.
לילה אחד בסתיו, בדרכו הביתה בכביש כפרי רטוב ועטוף ערפל, הוא שמע מוזיקה ברדיו וחשב על דברים רחוקים. פתאום – משאית יצאה מהפנייה, חריקת בלמים, מאוחר מדי. לוקה סובב את ההגה, המכונית פרצה את המעקה ונפלה במדרון.
מכה חזקה. מתכת מעוכה. ריח דלק. כאב בחזה. הוא ניסה לפתוח את הדלת – היא נתקעה. מסביב ערפל. ואז – צהלה.
הוא חשב שהוא מדמיין. אבל הצליל היה אמיתי. חזק. מודאג.
מתוך הערפל יצא סוס. כולו רטוב, אדים עולים מנשימתו, רעמה כהה – ועל מצחו אותה “כוכב” לבנה.
גראהם.
הוא ניגש קרוב, בעט בדלת המכונית. שוב. לוקה אסף את שארית כוחותיו, הדף את כתפו בזכוכית – היא נסדקה. גראהם תפס את מעילו בשיניו ומשך אותו החוצה.
דקה לאחר מכן – המכונית עלתה באש.
לוקה שכב על הדשא הקר, בהלם, לא מרגיש כאב ולא קור. הסוס עמד לידו, נושם בכבדות, כאילו גם הוא נבהל. לוקה הרים יד, נגע בצווארו. חם. חי.
מכונית זרה נעצרה, אנשים רצו לעברו בצעקות. לוקה הסתובב כדי להראות להם – אבל הסוס כבר לא היה שם. כאילו נעלם בתוך הערפל.
מאז, בכל סתיו, הוא משאיר גזר בצד הדרך ליד היער ולוחש אל תוך השקט:
— תודה. לא שכחתי אותך.
