מילאתי 34. ארוחת משפחה קטנה, נרות, עוגה ביתית. לא ציפיתי למתנות יקרות — רק לקצת תשומת לב. סביב השולחן ישבו: בעלי אלכס, אמא שלו מרגרט, הבן שלנו ועוד כמה קרובי משפחה.
כשהגיע תור המתנות, מרגרט הדליקה את המצלמה בפלאפון ואמרה בחיוך:
— "נו, תפתחי! אנחנו רוצות לראות את התגובה שלך!"
הופתעתי — למה מצלמים? — אבל שתקתי.
אלכס הגיש לי קופסה. קופסה לבנה של אייפון חדש. הלב שלי החסיר פעימה. לא ביקשתי טלפון, אבל הוא ידע שהישן שלי כבר לא מחזיק סוללה.
פתחתי את הקופסה… ונשימתי נעצרה.
היא הייתה ריקה.
החמות פרצה בצחוק. בעלי חייך עקום ואמר:
— "נו, איך המתנה? אל תיעלבי, עוד לא החלטתי אם מגיע לך אמיתי."
ומרגרט, בזמן שהיא ממשיכה לצלם:
— "ועכשיו תעשי פרצוף — כשאת תראי את הטלפון האמיתי… שלי!"
והיא הוציאה מהתיק אייפון חדש — בדיוק מהסדרה של הקופסה שהחזקתי ביד.
צחוקים, לחשושים, מישהו הוריד את העיניים מבושה. ניסיתי לחייך, אבל בפנים הכול נשבר.
בלחש אמרתי:
— "תודה. מאוד… מקורי."
מרגרט קרבה את המצלמה עוד יותר:
— "נו כבר, אל תבכי, זה רק בדיחה! את לוקחת הכול קשה מדי."
אבל לי זה בכלל לא היה מצחיק.
אחרי הארוחה…
עזרתי בשקט לפנות את השולחן. בעלי לא ניגש אליי, לא שאל איך אני מרגישה. רק אמר:
— "אין לך בכלל חוש הומור?"
והלך לישון.
ישבתי לבד במטבח החשוך עד חצות. כאב לי — לא בגלל הטלפון. בגלל ההשפלה. בגלל שהבן־אדם שאמור להיות לצידי — הפך אותי לבדיחה.
למחרת הכול השתנה
לא עשיתי סצנה. פשוט נסעתי לאחותי, לקחתי יום חופש מהעבודה ונשארתי לישון אצלה. הטלפון היה כבוי.
יום אחרי זה אלכס הגיע. חיוור, לחוץ.
— "איפה היית? למה נעלמת?"
אמרתי בשקט:
— "במקום שלא מצלמים אותי בשביל שעשוע."
חשבתי שהוא יתעצבן. אבל הוא… הוריד את הראש.
— "אני אידיוט. זאת הייתה הרעיון של אמא… רציתי שתעזוב אותך בשקט, היא כל הזמן משווה אותך לאחרות. ויצא… ככה."
גם מרגרט התקשרה. בהתחלה כעסה:
— "באמת נעלבת מבדיחה?!"
אבל כששמעה שאני לא בבית, היא אמרה רק:
— "טוב… תגיד לה ש… אולי הגזמנו."
ומה קרה אחר כך?
שבוע אחרי זה, הוא נתן לי טלפון. לבד. בלי מצלמה, בלי קהל. אבל זה כבר לא היה חשוב.
אמרתי לו:
— "זה לא הטלפון. זה כבוד. אם הוא קיים — לא צריך זהב. אם הוא לא — גם יהלומים לא יעזרו."
הוא ביקש זמן לתקן. נתתי לו.
אבל עכשיו אני יודעת בוודאות:
לפעמים קופסה ריקה — זו לא מתנה. זו מערכת יחסים, שכבר מזמן ריקה מבפנים.
