רוחות החורף בערבות האלה היו אכזריות. הן הגיעו פתאום — עם יללה צרודה, שלג צורב וקור שגרם אפילו לעצים להיסדק. הרחק מהדרך, בין מחסן עקום לשיחים קפואים, היא שכבה.
כלבה — רזה עד העצמות, עיניים שקועות, בלי רגליים קדמיות. כמעט כולה מכוסה בשלג. היא רעדה, אבל לא זזה — רק נשמה בכבדות, כשבגופה היא מכסה משהו קטן, פולט ציוץ חלש.
מתחתיה — ארבעה גורים. כדורי פרווה קטנים וחמים שהתחבקו אל בטנה, החביאו את האף בפרווה החמה, בלי להבין שאמא שלהם מחזיקה מעמד מכאב רק בשבילם. היא לא יכלה לקום, לא לברוח, לא לצוד מזון. אבל דבר אחד יכלה — להגן עליהם. מפני הרוח, מפני התנים, מפני הקור של הלילה.
איך מצאו אותה
בשולי הכפר גרו בני זוג — מרינה ובן. לא מתנדבים, לא פעילי זכויות בעלי חיים — פשוט אנשים שיוצאים כל בוקר ליער לאסוף עצים להסקה. באותו יום מרינה נעצרה פתאום.
— שמעת את זה?
— מה?
— בכי… אבל לא של תינוק. נשמע כמו… גורים.
הם הלכו בעקבות הצליל. מאחורי ערימת ענפים נפולים הבחינו בכתם כהה, כמעט קפוא בתוך השלג. כשניגשו, מרינה כיסתה את הפה ביד.
הכלבה הרימה את הראש. במבט שלה לא היה לא כעס ולא בקשה — רק משפט אחד, שקט, ברור: "אל תיגעו בהם."
היא נהמה חלש. לא מפחד — אלא מייאוש. מהצורך להגן עד הסוף.
מרינה ירדה על ברכיה.
— אלוהים… את… בלי רגליים…
הרגליים הקדמיות היו כרותות — אולי מלכודת, אולי מכונית. הפצעים קפואים, ישנים, אבל הגוף נפוח מזיהום. ובכל זאת — היא חיה. חיה רק בשבילם.
הכפר נחלק לשניים
הם נשאו אותה הביתה על שמיכה. השכנים יצאו — אחד עם קומקום תה, אחד עם צלב.
— צריך לירות בה. היא סובלת.
— את הגורים ניקח. אותה… שיניחו לה למות בשקט.
— אל תעזו! היא אמא!
מרינה כמעט בכתה. בן פרש קש חם, הניח עליה ועל הגורים, הביא מים. היא לא שתתה — עד שהגורים שתו קודם.
בלילה — הגרוע מכל
השלג התחזק. הרוח יללה. כל היה שקט — עד שהכלבה פתאום הרימה את הראש ונהמה. נמוך, עמוק, מהחזה.
בן לקח פנס ויצא. ליד דלת המחסן — כתמי דם. כאילו מישהו ניסה להגיע אל הגורים בלילה — ולא יצא בלי מאבק.
הכלבה שכבה דומם. האף שלה היה מלא דם, השיניים — שבורות. היא נלחמה. בלי רגליים, עם הגוף, עם הלסת בלבד.
אבל הגורים — לא נפגעו.
והבוקר — שינה הכול
כשהשמש עלתה, הגורים כבר לא יללו. הם ישנו, חמים, דבוקים אליה. והיא… שכבה ללא תנועה. העיניים שלה היו פתוחות — ובתוכן היה משהו כמו שקט, כמו הקלה.
אבל כשמרינה נגעה בצידה — הכלבה לפתע נשמה. עמוק. חזק. היא חיה. היא הסתכלה — צלול, ישיר. כאילו היא רוצה לומר משהו.
וברגע הזה — כשאנשים התקרבו, כשהידיים הושטו אל הגורים… קרה משהו, שמאז איש לא מדבר עליו בקול.
יש כאלה שמאמינים עד היום:
זה לא היה רק כלב.
יש שאומרים — היא ניסתה להזהיר.
אחרים לוחשים — שמה שנמצא מתחתיה… עדיף היה לו להישאר קבור בשלג.
