אתמול בבוקר, בערך בשבע, יצאתי לגינה – כמו תמיד: להשקות את הוורדים, לאסוף תפוחים שנפלו, ולנשום את האוויר הקריר. הכול היה שקט, עד שליד שביל האבן שמתי לב למשהו ארוך, דק וירקרק-אפרפר. זה שכב בתוך הדשא, כמו חבל ישן. אפילו התקרבתי כדי להרים אותו, אבל מחשבה חלפה בראשי:
— ומה אם זו נחש?
קפאתי במקום. כמה שניות – דממה. ופתאום ה“חבל” הזה רטט קלות… ואז הרים את הראש.
זה היה נחש. ארוך, כהה, עם עור מבריק ומבט דרוך ומוזר. הוא לא תקף. רק… הביט בי. כאילו הוא שוקל מי אני.
נסוגתי צעד אחד לאחור. הלב שלי דפק בחוזקה. אבל במקום לזחול הרחק – הנחש החל לנוע לאט… לכיווני.
כמעט צעקתי, אבל לא הספקתי – הוא חלף לידי בשקט. כאילו אני אוויר. הוא המשיך לעבר המרפסת… שם, בשמש, שכב החתול שלי, מרסיק.
החתול קפץ מיד, קימר את גבו ונעמד ביני לבין הנחש. הוא השמיע נהמה, פרווה סומרת, זנב נפוח. הנחש הרים את ראשו גבוה יותר… והשניים הביטו זה בזה כמעט דקה שלמה.
ואז… הוא הסתובב. בשקט זחל לתוך העשב הגבוה, לכיוון עץ התפוח הישן.
חיבקתי את החתול שלי, ידי רעדו. מאוחר יותר בעלי עבר על הגינה עם פנס – כלום. רק דשא מעוך.
אבל מאז יש לי תחושה שמישהו עדיין צופה בנו משם – מצל מאחורי עץ התפוח.
והחתול? הוא הולך לפניי כל בוקר עכשיו. והגינה כבר לא נראית לי בטוחה כמו פעם.
