הכפר הצפוני לינדוורד עמד במקום שבו היער נפגש עם האגם הקפוא, האינסופי. בחורף הכול כאן קופא — הרוח מיללת מעל המישור המושלג, גגות הבתים מכוסים בקרח, ומהחלונות זורם אור חמים של תנורי עץ. האנשים הולכים לישון מוקדם, וכמעט לא יוצאים אחרי השקיעה — יותר מדי דברים מוזרים מהלכים ביערות האלו.
אבל באותו שחר של ינואר, כשהקור היה חד כל־כך שהנשימה נראתה כמו זכוכית דקה באוויר, יצא הצייד אריק הולם מהבית. הוא לקח רובה, שק ישן, והלך לכיוון היער, כדי לבדוק את המלכודות ליד הנחל הישן הנשפך אל האגם. הרוח נרגעה, והשלג נצנץ באור השמש החיוור.
הוא צעד בשביל המוכר — עד שמשהו עצר אותו.
על פני השלג שעל האגם, לא רחוק מהמרכז, נראתה שורה ברורה של סימנים דחוסים. וכשהתקרב — ראה עקבות. עקבות ברורות, עמוקות — של כפות רגליים אנושיות יחפות. קטנות, אולי של אישה. הן יצאו מתוך היער… והמשיכו ישר על הקרח.
אריק קפא במקומו.
— מי… בקור כזה… הולך יחף?
הוא חשב שאולי מישהו במצוקה. אבל כשהתקרב עוד, ליבו נדם. לא היו שם עקבות של מגפיים, לא מזחילה של מזחלת, לא סימנים של חיה. רק כפות רגליים חשופות — אפשר היה לראות את האצבעות, אפילו סדקים בעור.
הוא הלך בעקבותיהן. הכול היה שקט עד כאב — רק השלג חרק תחת מגפיו. אבל מה שחיכה בהמשך היה גרוע הרבה יותר.
העקבות לא נעצרו בשפת האגם.
לא פנו.
לא נעלמו.
הן המשיכו — ישר מתחת לקרח.
במקום שבו נראתה כף הרגל האחרונה, הקרח היה שקוף יותר מהסביבה. מתחתיו — מים שחורים. פני המים נראו כמעט נושמים. אריק ירד על ברכיו, נגע בקרח בידו.
קור צורב. חריקה עדינה.
ופתאום — הוא ראה.
מתחת לקרח, ממש צמוד לכף ידו… הייתה יד. חיוורת. דוממת. האצבעות לחוצות אל הקרח מבפנים — כאילו מישהו שם למטה ניסה לצאת.
אריק זינק לאחור, הלב דוהר בגרונו. הוא קם — וברח אל הכפר.
בערב חזרו אל האגם — זקן הכפר, הכומר, כמה גברים ואריק עצמו. אבל העקבות נעלמו — כאילו הרוח מחקה אותן. ומתחת לקרח — לא יד, לא גוף.
כולם אמרו: דמיון. קור, עייפות, אשליית אור.
כולם — חוץ מאינגריד הזקנה, שגרה בקצה היער.
היא אמרה בשקט:
— זו לא אגדה חדשה. בכל חורף מישהו הולך על הקרח… יחף. ומתחת לקרח — זה לא מים. שם מקשיבים.
— מי מקשיב? שאל אריק.
היא לא ענתה. רק הביטה באגם, במבט מלא צער, כאילו היא יודעת מי קורא לאנשים לשם.
בלילה הבא אריק לא הצליח להירדם. מחשבות בערו בו כמו קור. הוא לקח פנס, פרוות חמה — ויצא שוב אל האגם.
השלג חרק חלש יותר. הירח שטף את הקרח באור חלבי.
ופתאום…
הוא ראה אותם שוב.
העקבות.
אותן עקבות יחפות. טריות. כאילו מישהו עבר כאן רק לפני רגע.
אבל הפעם… הן באו מתחת לקרח — והמשיכו החוצה.
