היא אומרת את זה בגלוי: "אני הבחורה הכי יפה על פני האדמה. וכל הגברים יודעים את זה."
קוראים לה אלינה ליפניצקיה — וקשה להסיט ממנה את המבט, למרות שלפעמים ממש רוצים.
גוף רזה עד כאב, עצמות לחיים חדות, עיניים ענקיות, איפור נועז — משהו בין דוגמנית, בובת חרסינה ורוח רפאים. ברשתות החברתיות קוראים לה:
"אלת האסתטיקה",
"מלכת העצמות",
"הבחורה שמעוררת קנאה ופחד בו-זמנית."
אבל רק לפני כמה שנים היא הייתה נערה רגילה — גרה בעיירה קטנה, חלמה להיות מעצבת, אכלה עוגות עם חברות וצחקה עד דמעות.
בתמונות הישנות — מבט חם, לחיים מלאות, הבעות חיות. היום — כאילו צל של מי שהייתה פעם.
הכול התחיל בהחלטה תמימה: "להרזות עד הקיץ"
בהתחלה — בלי מתוקים.
אחר כך — מנות זעירות.
ואז — לא לאכול אחרי חמש.
ומשם — שליטה מוחלטת:
ימי צום,
שקילה שלוש פעמים ביום,
מחשבות שלא עוזבות — לא ביום ולא בלילה.
וככל שהמותניים שלה הפכו צרות יותר — כך נוספו לה עוד ועוד עוקבים.
התגובות ירדו כמו קונפטי:
"את מושלמת!"
"ככה אמורה להיראות יופי אמיתי!"
"הייתי נותן הכול כדי להיות לידך."
היא נשמה את המילים האלה — וגוועה עוד קצת.
היא הפכה לדימוי — והדימוי התחיל לחיות במקומה
הרשתות החברתיות הפכו את אלינה לסמל. אלפי עיניים עקבו אחרי איך המשקל שלה נעלם — והתהילה גדלה.
היא חשפה את עצמה — תמונות פרובוקטיביות, שידורים חיים, וידויים כנים.
אבל בין השורות נשמעה אמת אחרת.
היא דיברה על פחד להיעלם.
על שקט שאף אחד לא שומע.
על זה שלייקים — לא מחממים.
"אני לא מחפשת תשומת לב," אמרה פעם. "אני רק רוצה שמישהו יראה אותי — באמת."
יש שאומרים:
"היא אמיצה. היא לא מסתירה כלום."
ויש שעונים:
"היא מסוכנת. היא מהללת מחלה. אסור לרומנטיזציה אותה."
פסיכולוגים מזהירים. תקשורת עושה כתבות. הורים מסתירים את התמונות שלה מהבנות שלהם.
אבל יש גם מי שאומרים:
— "זו לא הצגה. זו מלחמה."
אלינה הפכה לסמל של דור שבו יופי הוא נשק — והגוף הוא שדה הקרב.
מי היא היום — מוזה או אזהרה?
היום היא הולכת על הקצה:
בין הבעה עצמית להרס עצמי,
בין אמנות לצעקה לעזרה.
כל תמונה שלה — כמו ציור.
כל לייב — כמו וידוי.
היא יכולה לזהור באורות ניאון, ואחרי שעה ללחוש:
"האנשים אוהבים אותי בגלל דמות שהם המציאו. אבל הם לא יודעים מה איבדתי כדי להפוך אליה."
