כל הלילה, סערה השתוללה מעל הגבעות. הרוח יללה כאילו היא עומדת לקרוע את הגגות, גשם הלם בחלונות, וברקים האירו את השמיים בזוהר כזה שבית החווה הישן רעד עם כל רעם.
לוקאס שניידר, חקלאי עם עשרים שנות ניסיון, היה ער – הסערה הייתה חזקה מדי למנוחת לילה טובה. אבל כששאגה ארוכה וכואבת בקעה מהאסם, לוקאס תפס מנורת נפט ורץ לחצר.
בוץ התכווץ מתחת למגפיו, הרוח ניסתה להפיל אותו מהרגליים. הוא פתח את דלת האסם הכבדה. בפנים, שוכבת על הקש, הייתה הפרה הטובה ביותר שלו, בלה. היא נשמה בכבדות, עיניה נצצו מכאב ופחד – היא עמדה ללדת.
"חזיקי מעמד, ילדה… אני איתך," לחש לוקאס, מגלגל את שרווליו, בדיוק כמו שאביו עשה פעם.
הוא עבד בביטחון, עם תנועות מתורגלות. אבל ככל שהתקדם, כך האוויר נעשה קר יותר. המנורה הבהבה. משב רוח שרק, כאילו מישהו בלתי נראה נע בין התאים.
ואז… הרגע.
לוקאס משך בעדינות ברגליים הקדמיות, אבל כשהיצור שזה עתה נולד הגיח, הוא קפא.
זה לא היה עגל.
הגוף – רירי, רועד, חם… אבל…
הרגליים – ארוכות ורזות מדי.
לא הייתה פרווה – העור היה כמעט שקוף.
האוזניים – מחודדות, כמו של שונר.
העיניים – נעצמו, אבל משהו זז מתחת לעפעפיים, כאילו כבר… ראה.
"הו, אלוהים אדירים…" לחש לוקאס, צועד לאחור.
בלה גנחה לפתע חרישית – לא מפחד. אלא כאילו… מתחננת. אל תעזוב.
היצור דיבר. זו לא הייתה שאגה או צעקה – צליל שלוקאס מעולם לא שמע קודם לכן.
באותו רגע, רעם פגע בעוצמה כה רבה עד שהאורם רעד. הרוח פתחה את הדלתות לרווחה.
והיצור פקח את עיניו.
ענבר. עמוק. לא ממש אנושי… אבל גם לא חיה.
לוקאס קפא. המנורה רעדה בידיו.
ועל הקש, יצור זעיר בקושי הרים את ראשו… והושיט יד קטנה, כמעט אנושית, לעברו.
הוא עמד בין פחד לחובה.
לפניו היה משהו זר… אבל חי.
והוא עשה בחירה.
