כשדניאל מאייר חזר לעיר הולדתו סילברלייק אחרי כמעט עשר שנים בחו״ל, כולם הופתעו — והשמועות התחילו מיד לרוץ. הוא עזב בצעירותו, שאפתן, בחיפוש אחר עבודה ומשמעות לחיים. ועכשיו חזר — בוגר יותר, שותק… ולא לבד.
לצידו הייתה אישה בשם קלרה.
הדבר הראשון שכולם שמו לב אליו: פניה היו מכוסות לגמרי בתחבושות רפואיות. נקיות, לבנות, מסודרות בקפידה. הפנים לא נראו כלל — רק עיניה היו חשופות: גדולות, חמות, חומות.
העיר הייתה קטנה, והשמועות התפשטו במהירות.
— תאונה?
— מחלה?
— או שאולי היא מסתירה משהו מתחת לתחבושות?
דניאל לא סיפר דבר. הוא עבר לגור בבית הוריו, התחיל לשפץ אותו, וכל יום יצא עם קלרה לטיול — לבית המרקחת, לבית הקפה, לפארק. הוא החזיק לה את היד, דיבר ברוגע, אפילו התבדח. היא לא דיברה, אלא כתבה לו במחברת קטנה. לפעמים חייכה בעיניים, לפעמים אפילו צחקה בשקט.
למרות התחבושות — היה בה משהו חי, עדין, מואר.
יום אחד, קלרה ישבה לבד על ספסל ליד המאפייה. ניגשה אליה אישה מבוגרת בשם מרגרט — הסקרנית ביותר בשכונה.
קלרה הנהנה בעדינות, הוציאה את המחברת וכתבה:
״שרדתי שריפה. עברתי ניתוחים רבים. אין לי אף ושפתיים — עדיין. התחבושות זמניות.״
מרגרט קראה, הרימה מבט, ואמרה בחיוך:
— את אמיצה. ויש לך עיניים טובות.
מאותו יום התייחסו אל קלרה אחרת. היא לא דיברה — אבל תקשרה. היא לא הראתה את פניה — אבל הייתה אמיתית. פתוחה.
בהמשך נודע כי דניאל הכיר את קלרה בצרפת, במרפאה לנפגעי כוויות ליד מרסיי. הוא עבד שם כמתנדב מטעם ארגון בינלאומי, עזר לרופאים ולמטופלים.
קלרה הגיעה לשם אחרי שריפה איומה. הבית נשרף כליל, משפחתה נהרגה. הרופאים לא האמינו שתחזור אי פעם לחיות באמת — לא בגוף, ולא בנפש.
אבל דניאל נשאר. בהתחלה — כעוזר. אחר כך — כחבר. ולבסוף — כמי שהתאהב. לא בפנים. לא בגוף. אלא באור הפנימי שבה, שלא כבה.
— לא התאהבתי במראה שלה, אמר פעם לחבר. — אלא בדרך שבה היא מסתכלת על העולם, למרות הכול.
חלפו כמה חודשים.
קלרה כבר לא לבשה תחבושות, אלא מסכת לחץ שקופה. בבית יכלה להסיר אותה, הייתה זורעת פרחים, זזה בביטחון במטבח, לומדת אנגלית מספרי ילדים. דניאל עבד מהבית — כמתכנת. החיים היו שקטים, אבל מלאים.
בפעם הראשונה, בפסטיבל האביב בעיר, קלרה הופיעה בלי מסכה. היא חבשה כובע בהיר. פניה — מצולקות. עור מושתל חלקית, אי־סימטריה, ללא גבה אחת. אבל העיניים שלה — נצצו. ואיש לא הפנה מבט.
ילד קטן בשם ליאם, בנו של האופה, רץ אליה ונתן לה פרח. קלרה כרעה, לקחה אותו, וחייכה כשהיא כתבה:
״תודה.״
מרגרט הזקנה, שעמדה לצידה, לחשה:
— יופי נעלם. צלקות נשארות. אבל טוב לב — נצחי.
כיום קלרה ודניאל עדיין חיים בסילברלייק.
קלרה מתנדבת במרפאה המקומית — תומכת באנשים שנמצאים בתהליך החלמה קשה. היא יודעת לדבר גם בלי מילים. את המסכה היא כבר לא תמיד עוטה. אך גם כשכן — אנשים לא מסתכלים עליה, אלא אליה. ורואים לא תחבושות. לא כוויות. אלא אדם חי, ששב אל החיים — והפך השראה לאחרים.
