זה היה נשף חורף צדקה — אולם נשפים באחוזה עתיקה, נברשות קריסטל, ריח שושנים לבנות ורחש עדין של שמלות על רצפת השיש. צעדתי לצדו של בעלי, ידי בזרועו, וידעתי — הוא אפילו לא מביט בי. עמוק בפנים הרגשתי: משהו לא בסדר.
— אני עוד רגע חוזר, הוא אמר כשראה מישהי בין האורחים — ונעלם בתוך הקהל.
נשארתי לבד. המוזיקה ניגנה ברכות, כאילו מנסה להסתיר את האמת. ופתאום — מבטי נתקע במרכז האולם.
הוא.
בעלי.
ו… היא.
גבוהה, רזה, בשמלה כסופה. הם רקדו ואלס איטי — קרוב מדי. ידו מונחת על מותנה, האצבעות שלו גולשות באיטיות על הבד בגבה. והוא חייך — באותו חיוך שפעם היה רק שלי.
הכול קפא בי. אצבעותיי נשלחו מעצמן אל טבעת הנישואים.
אבל לא ניגשתי. לא עשיתי סצנה. פשוט עמדתי — וצפיתי. כאילו זו לא הייתי אני, אלא סיפור של מישהי אחרת.
כשהמוזיקה השתתקה, הוא התכופף אליה, לחש משהו באוזנה. היא צחקה. והוא… אפילו לא הבחין שאני עומדת כמה צעדים ממנו.
נשמתי עמוק.
צעד קדימה.
רק אז הוא הסתובב. ראה אותי — ונשאר קפוא. ואני? שתקתי. בשקט. בלי צעקות. בלי דמעות. הורדתי את הטבעת.
הצליל המתכתי העדין שפגש ברצפת השיש היה חזק יותר מכל תזמורת.
מישהי אחזה בהפתעה. מישהו הפנה מבט.
והוא… עמד. ולא הספיק לומר מילה.
הסתובבתי, הרמתי מעט את שולי השמלה — ויצאתי. בלי להביט אחורה.
בחוץ ריח של שלג ואוויר לילה. הקור נגע בעור — ובפנים הרגשתי פתאום קלות. כאילו בפעם הראשונה מזה זמן רב — אני נושמת באמת.
מאחורי נשמעו צעדים.
— חכי! — קולו. — אני יכול להסביר!
הסתובבתי. בשקט.
— כבר אין צורך, אמרתי. — הסברת הכול — בלי מילים.
והלכתי.
למחרת כל העיר דיברה על הנשף. אבל אותי — זה כבר לא עניין. לפניי עמדו שקט, דירה ריקה וחיים חדשים — בלי שקרים, בלי ציפיות, אבל עם נשימה אמיתית של חופש.
והטבעת… נותרה שם. על השיש הקר של אותו אולם.
