בכפר הקטן גרינווד החיים היו פשוטים ושקטים: בבוקר – הפרות יוצאות למרעה, בצהריים – עבודה בגינות הירק, ובערב – תה, שיחות וריח לחם שנאפה בתנור. כל אחד ידע מי בן כמה, כמה תרנגולות יש לשכנה, ומי מסתכל על מי כשאף אחד לא רואה.
וכולם שמו לב לדבר אחד: לוקאס מאייר הסתכל על אנה באומן כאילו היא זריחה אחרי חורף ארוך מאוד.
לוקאס גר עם אמו ועם הפרה שלהם, בלה. הוא עבד כנהג טרקטור, היה שקט, חרוץ — וגם ביישן בצורה נואשת. בכל פעם שאנה עברה ליד, הוא הסב את מבטו והעמיד פנים שהוא מתקן את הטרקטור.
אנה הייתה מורה צעירה שהגיעה מהעיר. טובת לב, משכילה, עם חיוך עדין ושיער בלונדיני קלוע בצמה. היא אהבה ילדים – והם אהבו אותה בחזרה.
כך התחילה הסיפור
ערב אחד ישב לוקאס ברפת ודיבר עם בלה, כאילו הייתה החברה הכי טובה שלו:
— איך אני אגיד לה? נו, בלה… תגידי משהו…
בלה רק לעסה חציר בשקט. אבל לוקאס החליט: הגיע הזמן.
הרעיון שגרם לכולם לאבד מילים
למחרת בבוקר הוא רחץ את בלה, הבריש את פרוותה, קשר סרטים בזנבה ותלה על צווארה שלט עץ:
“אנה, תתחתני איתי? — לוקאס”
בלה יצאה לאט לכביש, גאה ורגועה, כאילו ידעה שהיא כוכבת האירוע.
השכנים יצאו לשערים, צחקו, צילמו בטלפונים:
— זה חתונה או תהלוכת פרות?
— לא, זו הצעת נישואים… דרך פרה!
רגע האמת
אנה השקה את הפרחים ליד הבית כששמעה שקוראים לה. היא הסתובבה — וראתה את בלה, מקושטת בפרחים ובסרטים צבעוניים. ליד עמד לוקאס, נבוך, בחולצה לבנה נקייה, מחזיק את הכובע ביד.
— אני… לא יודע לעשות את זה אחרת. אבל אני אוהב אותך, אנה. תסכימי להתחתן איתי? אמר בקול שקט.
אנה צחקה בהתחלה — צחוק רך ואמיתי. אחר כך ניגשה, נגעה בשלט, הסתכלה לו בעיניים ולחשה:
— כן. ברור שכן.
מה קרה אחר כך
חודש לאחר מכן התקיימה החתונה בגרינווד. בלי לימוזינות ובלי אולמות — בחצר, עם שולחנות עץ, שרשראות נורות ועוגות ביתיות.
בלה עמדה בצד, מקושטת בפרחי בר טריים. האורחים התבדחו:
— הפרה הזאת היא השושבינה הרשמית!
— בלעדיה לא הייתה חתונה!
היום — זאת כבר אגדה
עד היום מספרים בכפר:
— בגרינווד, כשגבר באמת אוהב — הוא לא שולח מכתב. הוא מביא פרה!
לוקאס ואנה גרים עכשיו בבית קטן ליד היער, ומגדלים בן ובת. בלה עדיין חיה איתם — זקנה, רגועה, אבל אהובה בדיוק כמו פעם.
