השמש כבר נטתה לשקוע כשדניאל וליאם, שני חברים בני שש־עשרה, חזרו מדיג בדרך היער הישנה. אופניים, תרמילים, עייפות ובדיחות — יום רגיל לחלוטין. עד שפתאום…
— שמעת את זה? — ליאם נעצר.
— מה?
— כאילו מישהו גונח… או קורא.
בהתחלה — שקט. ואז שוב. חלש מאוד, מאיפשהו מתוך היער.
הם זרקו את האופניים והלכו לעבר הקול. במרחק של עשרים מטר מהדרך, בשקע בין האורנים, שכבה מכונית — ג’יפ כסוף, הפוך על הגג. הפנסים הבהבו, אדים עלו מתחת למכסה המנוע.
— יש שם מישהו חי?! — צעק דניאל.
ובתשובה — בכי חלש של ילד.
הם רצו אל הרכב. בפנים — אישה מחוסרת הכרה, חגורה למושב. במושב האחורי — ילד קטן, כבן שנתיים, בכיסא בטיחות.
כמעט אין קליטה. אי אפשר לחייג 112. הכפר הקרוב ביותר — כעשרה קילומטרים. החשיכה יורדת.
— אם הדלק יידלק — זה הסוף, — לחש דניאל.הבית של סבא תומאס עמד בקצה היער. הוא פתח את הדלת, ראה אותם — מכוסים בוץ, מותשים, עם אישה מחוסרת הכרה וילד קטן — ולא שאל אף לא שאלה אחת.
חמש דקות אחר כך, ה־Land Rover Defender הישן שלו כבר שעט בדרך העפר לכיוון בית החולים. האורות פילחו את החושך, הגשם הצליף על השמשה, והמנוע נהם בכבדות.
בבית החולים כבר חיכו להם. את האישה לקחו מיד לחדר טיפול נמרץ. את הילד — למחלקת הילדים.
דניאל וליאם ישבו על ספסל, מכוסים בבוץ ופיח, ושתקו.
אחרי שעתיים יצא רופא:
— אתם הצלתם להם את החיים. אם הייתם מתעכבים בחמש דקות — זה היה מאוחר מדי.
קראו לאישה אמילי קארטר, ולילד — נואה. היא התעוררה רק בבוקר.
— הבן שלי… הוא חי?
— כן. בזכות שני הנערים האלה.
אמילי פרצה בבכי.
— הייתי בדרכי לעיר… כדי להיפרד מבעלי במכון הפתולוגי. הוא נהרג לפני שבוע. חשבתי שהעולם נגמר. ואז — אתם הופעתם.
ליאם הוריד את העיניים. דניאל אמר בשקט:
— פשוט… לא הצלחנו לעבור ליד ולהמשיך.
העיתון המקומי כתב רק שורה קצרה:
„שני נערים הצילו אישה וילד לאחר תאונה ביער.“
אבל אף אחד לא כתב
איך שני תלמידי תיכון סחבו על גבם חיים של אחרים דרך חושך וגשם.
איך הם ישבו בשתיקה ברכב — מפחד שהיא תפסיק לנשום.
ואיך נואה, כשהתעורר בבית החולים, הושיט ידיים אל ליאם — וקרא לו „אח גדול“.
לפעמים, גיבורים אינם אלה שלובשים מדים.
אלא אלה שבחרו — לא להסתכל הצידה.
הוא נכנס לרכב. החגורה של האישה נתקעה.
— ליאם, קח את הילד!
ליאם משך בעדינות את הילד החוצה. הוא בכה, אבל נשם. באותו רגע — ניצוץ מתחת למכסה המנוע, עשן.
— מהר! — צעק ליאם.
דניאל משך בכל הכוח — קליק. הם משכו את האישה החוצה וגררו אותה הצידה. שניות לאחר מכן פרצו להבות מתחת לרכב.
הם ישבו על האדמה, מתנשמים.
— אנחנו לא יכולים לחכות לאמבולנס. חייבים ללכת לסבא שלי, — אמר דניאל.
— עם הילד? איתה? בלילה, דרך היער?
— אם נישאר — הם ימותו.
והם הלכו. דניאל נשא את האישה על כתפיו, ליאם נשא את הילד — שכבר הפסיק לבכות ורק החזיק לו במעיל.
