מעולם לא חשבתי שדלת רגילה יכולה להפחיד כל כך. אבל הכול התחיל מהרגע שבו ראיתי אותה לראשונה – ילדה קטנה במעיל אפור, עם שתי צמות דקות וצעצוע פרוותי ישן בידה. היא פשוט עמדה מול הדלת שלי והביטה בה, בלי ללחוץ על הפעמון. ואז – הסתובבה בפתאומיות וברחה.
אני גרה בבית פרטי בקצה העיר. השכנים רחוקים, הרחוב שקט. בהתחלה חשבתי – היא טעתה בכתובת. אבל למחרת – שוב. בבוקר. ושוב – מבט לעבר הדלת שלי, הצעצוע הנלחץ בידיים – ובריחה.
ביום השלישי כבר חיכיתי. שמעתי צעדים קלים על החצץ, הצצתי מהחלון – והיא שוב שם. עומדת. מסתכלת. עומדת דקה. ואז – בורחת. ובכל פעם – בשתיקה.
ביום הרביעי לא יכולתי יותר. פתחתי את הדלת, אבל הילדה מיד רצה משם. קראתי לה:
— חכי! את רוצה משהו?
היא נעצרה רק ליד השער. הסתובבה. הסתכלה… כאילו מבקשת עזרה וגם מפחדת ממנה. אבל לא אמרה דבר.
החלטתי לא לגעת. אולי – משחק? אולי – ההורים בקרבת מקום? אבל כשהיא באה גם ביום החמישי – כבר בגשם, עם נעליים רטובות – לא התאפקתי. יצאתי ואמרתי בשקט:
— אני לא אעשה לך שום דבר. אם את צריכה עזרה – פשוט תגידי.
ורק אז היא דיברה בפעם הראשונה. בקול כמעט בלתי נשמע:
— א… דודה… הדלת שלכם… כמו שלה.
לא הבנתי:
— מה זאת אומרת – כמו שלה?
היא הורידה את העיניים:
— כמו של אמא.
למחרת התקשרתי למשטרה. כן, אולי זה נשמע טיפשי – "ילדה עומדת ליד הדלת שלי". אבל בפנים הרגשתי שזה לא סתם משחק של ילדים.
השוטרים הגיעו, דיברו איתה. הילדה שתקה. רק החזיקה חזק את הצעצוע שלה – ארנב מרופט עם עין אחת. הצליחו לגלות רק את השם שלה – מילה. בת 4.
כשהם הסיעו אותה הביתה, שמעתי את השיחה – והבנתי הכול. אמא שלה… נעלמה לפני חודשיים. יצאה בבוקר לעבודה – ולא חזרה. רק את הטלפון שלה מצאו ביער, לא רחוק מכאן. האב שתה, לא חיפש. כמעט אף אחד לא שם לב לילדה.
והכי מפחיד – עוד לא נאמר.
אני לא ידעתי מה לומר. היא ישבה אצלי במטבח, חיממה את ידיה על ספל תה ולחשה:
— היא הרי חייבת להיות איפשהו… נכון?
ובערב, אחרי שהשוטרים נסעו, היא השאירה ליד הדלת שלי את הארנב שלה. ואמרה:
— אם אמא תבוא — תתנו לה אותו… הוא תמיד ישן איתה.
עמדתי שם ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
שבוע אחר כך באמת מצאו את אמא של מילה. לא בחיים. בבאר עתיקה מחוץ לעיר. חיפשו אותה הרבה זמן. מצאו במקרה — כשאישה מהאזור התלוננה על ריח.
השוטרים לא אמרו לילדה מיד. הם באו אליי, כי ידעו — היא שוב תבוא לכאן.
אני אמרתי לה בעצמי. בשקט. בלי מילים מיותרות. היא הקשיבה ושתקה. ואז פשוט ניגשה לדלת — והניחה עליה בעדינות את כף ידה.
— אני trotzdem אבוא, — היא אמרה בלחש. — אולי… אולי היא תשמע.
ומאז היא באמת לפעמים באה. יושבת על המדרגות. שותקת. אני לא מגרשת אותה.
וכל פעם שהיא הולכת — אני רואה מתחת לדלת את אותו ארנב קטן. סימן — שהיא הייתה פה.
ופתאום, אני מאמינה — שאמהות… גם אם הולכות, הן עדיין מוצאות את הדרך למקום שבו מחכים להן.
