כשמרתה ואני עברנו לבית החדש שלנו בפרבר שקט ליד ולנסיה, זה הרגיש כמו תחילתו של חלום. בית מרווח, עצי תפוז בגינה, והכי חשוב — בריכה פרטית משלנו. כחולה, נקייה, עם כיסאות נוח וצל של דקל.
דמיינו לעצמנו סופי שבוע עצלים עם כוס סנגריה וצליל המים הנוגעים בשפת הבריכה. בשבועיים הראשונים הכול היה מושלם. נהנינו מהשקט, מהציפורים בבוקר, ומהאופן שבו מי הבריכה משקפים את השמיים.
אבל באחד מימי שבת בבוקר, כשכמו תמיד יצאתי לבדוק את הבריכה לפני שאכנס למים, שמתי לב למשהו מוזר: שאריות של קצף צפו על פני המים. בהתחלה חשבתי שמרתה השתמשה בחומר ניקוי חדש לאבני הקרמיקה, והוא בטעות נכנס למים.
— ניקית את הבריכה? — שאלתי.
— לא, רק טאטאתי את החצר. למה?
משכתי בכתפיים. אולי דמיינתי. ייחסתי את זה לאבק ולחום.
אבל בשבוע הבא זה קרה שוב — קצף. יותר מזה. וזה לא היה סתם קצף — היה לו ריח עדין ומתוק, כאילו זה ג’ל רחצה בריח תות. גם מרתה שמה לב.
— אתה בטוח שזה לא כימיקלים ממערכת הסינון? אולי כדאי להזמין מומחה?
הזמנו את אלחנדרו — מומחה הבריכות המקומי. הוא בדק את רמת הכלור, את מערכת הסינון, את הצינורות. הכול היה תקין.
— אולי מישהו מתרחץ פה עם שמפו? — הוא חייך.
הסתכלנו אחד על השני. אנחנו בוודאות לא.
בשבוע השלישי הקצף כבר היה סמיך, כאילו מישהו שפך לבפנים בקבוק שלם של קצף אמבט. ואז החלטתי להתקין מצלמה.
התקנתי מצלמה קטנה עם ראיית לילה, מכוונת אל הבריכה. צילמתי את סוף השבוע ושכחתי מזה עד יום שני בבוקר.
כשעברתי על הסרטונים, בהתחלה לא ראיתי כלום. אבל אחר כך, בשבת, בערך ב־02:47 בלילה, הופיעו שתי דמויות בפריים.
— מה לעזאזל… — מלמלתי.
אלו היו שני נערים — בחור ובחורה. שניהם בבגדי ים, עם בקבוק ענק של משהו שנראה כמו קצף אמבט. הם טיפסו מעל החלק האחורי של הגדר (שם, כפי שהתברר אחר כך, הרשת הייתה קצת רפויה), הדליקו בשקט את האור ליד הבריכה… והתחילו לשפוך את הקצף ישר למים.
אחרי כמה דקות הצטרפו אליהם עוד שלושה. אחד הביא רמקול, אחר — לימונדה וכוסות נייר.
הם עשו מסיבות קצף. בבריכה שלנו. בלילות. בזמן שאנחנו ישנו.
מרתה לא האמינה — עד שראתה בעצמה.
— זו… אמא! — היא אמרה.
— מי?
— אמא, הבת של השכנים שלנו, פול ולאורה!
היינו בהלם. השכנים הנחמדים והשקטים האלה, שכל הזמן מדברים על יוגה ובריאות… והבת שלהם עושה רייב בבריכה שלנו כל שבת.
לא התקשרנו למשטרה. זה לא היה פשע רציני. במקום זה, למחרת בערב הזמנו את פול ולאורה לכוס יין. ישבנו בגינה, דיברנו על מזג האוויר, על יבול התפוזים… ואז הדלקתי את הטאבלט.
— דרך אגב, יש סרטון משעשע. מזהים מישהו?
שתיקה. לאורה החווירה. פול הסמיק.
— אמא… היא אמרה שהיא ישנה אצל חברה!
— כנראה שה“חברה” הייתה הבריכה שלנו.
הם התנצלות אלף פעמים. אמא באה בעצמה, הביאה קופסת מאפים, ביקשה סליחה, הבטיחה לשלם על ניקוי הבריכה ואמרה שהיא “רק רצתה שהקיץ יהיה קצת יותר כיף”.
מאז לא היו יותר מסיבות קצף. תיקנו את הגדר. הורדנו את המצלמה — למרות שמרתה לפעמים עדיין מדליקה אותה, ליתר ביטחון.
ואמא… היום היא אומרת שלום בנימוס כשהיא עוברת ליד הבית שלנו. ונראית קצת פחות “שמחה מדי”.
לפעמים אנחנו צוחקים עם האורחים שלנו ואומרים:
— רוצים לטבול בבריכה? רק בלי קצף. עם קצף… יש לנו סיפור משלנו.
