כולם אמרו שזה יהיה „החתונה של השנה“. כנסייה לבנה על גבעה, פרחים חיים ליד המזבח, תזמורת, טבעות זהב — הכול מושלם כמו בגלויה. החתן — אדריכל מצליח. הכלה — לנה, בחורה שקטה, עדינה, אלגנטית. המשפחות שמחות, האורחים מחייכים, הכומר מוכן להתחיל את הטקס.
אבל אף אחד לא ראה איך ידיה רעדו בחדר הכלה… ואיך בכיס שמלתה היה מונח מכתב — שהיא כבר קראה חמש פעמים.
היא צעדה אל המזבח לצלילי העוגב. ההינומה החליקה ברכות על הרצפה, החתן הביט בה באהבה. כולם עצרו נשימה.
וכשהכומר אמר:
— האם את באה מרצונך החופשי ובכנות לבך…
לנה קפאה במקומה. מבטה היה קדימה — אבל היא לא ראתה דבר. שפתיה החווירו.
— סליחה, לחשה.
ואז… ברחה.
היא רצה במורד השביל, בשמלה הלבנה, ליד האורחים, הנרות, הפרחים. השושבינות קמו, מישהי צעקה חרש, מישהי אחרת אחזה בליבה. החתן הושיט יד — אבל לא הספיק.
חלק חשבו — התחרטה, נבהלה. אחרים לחששו: „יש לה מישהו אחר?“
אבל כשהיא יצאה מהכנסייה — אף אחד לא דמיין שהיא לא ברחה ממישהו, אלא אל מישהו.
מאחורי הכנסייה עמד גבר מבוגר גבוה, במעיל כהה. בידו — צלב כסף קטן, שחוק, של ילד.
— באמת החלטת לא לספר לו? שאל בשקט.
זה היה הכומר מהכפר הישן שבו היא גדלה. זה שהכיר את אמה.
זה שאמר לה אתמול:
„לנה, אסור לך להתחתן איתו. החתן שלך — הוא אחיך.“
היא לא האמינה. ואז הוא נתן לה מכתב — וידוי ישן של אמא שלה:
„הסתרתי את האמת. יש לי שני ילדים. אחד — מבעלי. השני — מאדם אחר. הם גדלו מבלי לדעת זה על זו. אם את קוראת את זה — הגיע הזמן שהוא ידע.“
ושם — היה רשום השם של החתן.
בהתחלה לנה החליטה לשתוק. כבר יש אולם, אורחים, שמלה, הכול מוכן. אולי זו טעות? אפשר בדיקה? אולי זה לא נכון?
אבל בלילה היא לא עצמה עין. ובבוקר אותו כומר שוב אמר:
„אם תשקרי — תחיו שניכם חיים של שקר. לנצח.“
היא צעדה אל המזבח… אבל לא הצליחה לומר „כן“.
בזמן שהאורחים יצאו בבהלה החוצה, היא עמדה מאחורי הכנסייה, עם כפות ידיים על פניה. החתן יצא בעקבותיה. הוא לא צעק. לא כעס. רק עמד.
בידיים רועדות היא נתנה לו את המכתב.
הוא קרא. זמן רב. לא זז.
ואז התיישב על מדרגות האבן — וכיסה את פניו בידיו.
והכנסייה השתתקה. אפילו מי שלא הבין — הרגיש: זו לא הייתה גחמה. לא פחד. זו הייתה האמת.
כעבור שעה החתונה בוטלה. האורחים הוחזרו הביתה. איש לא העז לשאול למה.
היא ישבה בחדר ריק, כשהוא נכנס. כבר בלי חליפה, בלי טבעת.
— תודה, הוא אמר. שלא נתת לנו לחיות בשקר.
והוא חיבק אותה. לא כמו חתן.
אלא כמו אח.
לא הייתה חתונה.
אבל הייתה אמת.
ולפעמים — האמת דורשת יותר אומץ מאהבה.
