אף פעם לא חשבתי שיום אחד אני אגיד תודה לחתול שלי – על כך שהציל לי את החיים. זה היה ערב מרץ רגיל, קודר ורטוב. התכוננתי לצאת מוקדם לעבודה — רציתי להגיע למשרד לפני כולם, לסיים דוח. כבר לבשתי מעיל, לקחתי מפתחות — ואז החתול שלי, ברון, התיישב ישר מול הדלת ובהה בי. לא מילל, לא גרגר — פשוט ישב והביט.
— ״זוז,״ אמרתי לו. פתאום הוא קימר את הגב, הזנב התנפח — והוא התחיל לשרוק ולנהום. עליי! שש שנים הוא לא התנהג ככה אפילו פעם אחת.
ניסיתי להזיז אותו בעדינות — והוא נתקע לי בכפכפים עם הציפורניים. ניסיתי שוב — והוא נשך אותי ביד. חזק. הייתי מופתע, כועס — אבל בפנים משהו לחש לי: תישאר.
נאנחתי, הנחתי את המפתחות חזרה על המדף:
— ״טוב, ברון, חמש דקות.״ הלכתי למטבח להכין תה. והחתול? כבר שכב בשקט ליד הדלת, כאילו כלום לא קרה.
לא עברו אפילו עשר דקות.
ופתאום — בום. כזה שהקירות רעדו. רעש זכוכיות מתנפצות, אזעקות של מכוניות בחוץ. רצתי לדלת — עשן התחיל להיכנס דרך החריץ.
חדר המדרגות התפוצץ.
החלונות בין הקומות נופצו, דלת הכניסה בקומת הקרקע נשרפה, המדרגות היו מלאות הריסות, חלקי מתכת ואריחים שבורים. עמדתי צמוד לקיר, בלי אוויר. רק מחשבה אחת חזרה שוב ושוב:
אם הייתי יוצא אז — הייתי שם.
השכנים פרצו מהדירות בפאניקה — חלקם בחלוק, חלקם יחפים. מישהו צעק, מישהו התקשר למד״א. הכבאים הגיעו אחרי חמש דקות. אמרו, כנראה דליפת גז בדירה בקומה הראשונה. האישה שם הריחה גז והספיקה לברוח — אבל לא הספיקה להזהיר את כולם.
עמדתי עם ברון בידיים. הוא רעד. גם הוא פחד — אבל הסתכל עליי כאילו מבין מה עשה.
משם הכול היה כמו בערפל — כבאים, משטרה, חקירות, פינוי. את הבניין סגרו חלקית, העבירו אותנו זמנית לבית ספר ממול. ואני כל הזמן חשבתי רק על דבר אחד: ברון לא נתן לי לצאת. הוא הציל אותי. הוא הרגיש את זה לפני.
כמה ימים אחרי, כשנתנו לנו להיכנס לקחת חפצים, פגשתי את האישה מהדירה למטה. היא עמדה ליד הכניסה, עישנה, הידיים שלה רעדו.
שאלתי: ״מה קרה שם באמת?״
היא מלמלה:
— ״רציתי לפתוח את הדלת, לצעוק… אבל זה התפוצץ מהר מדי. אם היית יוצא אז…״
היא לא סיימה את המשפט. לא היה צריך.
ומה הכי מוזר? יום לפני הפיצוץ ברון הלך אחריי כל הערב. בלילה הוא לא ישן, ישב ליד החלון ובהה למטה, בכניסה לבניין. אמרתי לו בצחוק: ״מה אתה, שומר לילה עכשיו?״
והוא שתק. רק הסתכל. חיכה.
עכשיו אני כבר לא צוחק.
ועכשיו — כשהוא יושב מול הדלת — אני לא מתווכח.
