אגם סילברלייק תמיד נראה שקט. בשעות הבוקר המוקדמות המים היו חלקים ושקטים, הערפל נפרש מעליהם, ורק קול המשוט חותך את פני המים שבר את הדממה.
החקלאי דניאל הייל, שחזר לכפר שבו נולד אחרי הגירושים ואובדן העבודה שלו, יצא אל האגם — לדוג, כמו שעשה בילדותו. הוא האמין שזה המקום האחרון שבו אפשר עדיין לנשום.
הוא הושיט יד כדי לשחרר את הרשת, שנתפסה בשורש עץ… אבל במקום עץ, אצבעותיו אחזו במשהו קר, כבד — ומוזר בצורה לא טבעית, רך.
דניאל משך — ומתוך המים עלתה לאט מסה עצומה, דמוית ג׳לטין, כמו גוש של בועות ועור שקוף. היא השתלשלה מידו, מנצנצת בשמש, ובתוכה ריצדו אלפי כדוריות קטנות — כמו ביצי דגים. או עוברים.
״אלוהים… מה זה?״ הוא לחש.
התמונה שצילם בטלפון התפשטה ברשת בתוך שעות.
למחרת הגיעו לאגם אנשים בבגדים לבנים וברכבי שטח שחורים. הם אמרו שהם מהסוכנות לאיכות הסביבה. אבל על הציוד שלהם הופיעו סמלים שדניאל ראה רק בצבא.
איתם הגיעה ביולוגית — ד״ר אמילי קרטר. אישה שקטה עם עיניים עייפות. היא בחנה את היצור — שכבר הועבר למעבדה של משטרת המדינה — ואמרה רק משפט אחד:
״זה… לא רק אורגניזם. זו מבנה. זה גדל. וזה… מחכה למישהו.״
מתחת למיקרוסקופ התגלתה התמונה:
לא אצות, לא ביצי דגים;
התאים — משושים, בנויים במבנה מושלם, כמו חלת דבש, אבל עשויים מסחוס חלבוני;
ובכל אחד מהם — פעימת לב זעירה.
אחרי שלושה ימים האגם השתנה.
המים התחממו. בלילות הופיע מעל פני המים זוהר אדמדם, כאילו משהו נושם מתחת לפני השטח.
הדייגים אמרו שהם שומעים המיה נמוכה, כמו מנוע… אבל היא לא באה מהחוף — אלא מהמעמקים.
דניאל התחיל לשמוע אותה גם בבית.
ולפעמים — לחישה.
לא מילים. רק קריאה. קול עמום של מים.
״את שומעת את זה גם?״ שאלה אמילי ערב אחד, כשהיא עמדה על החוף.
״כן.״
״זה לא קול שמבקש עזרה…״
״אז מה זה?״
״הזמנה.״
בלילה השישי הערפל היה כבד במיוחד. דניאל התעורר בתחושה שהבית רועד. הוא רץ אל האגם — וראה:
כל קו החוף היה מכוסה בפקעות זכוכיתיות. כמו זו שהוא שלף מהמים. רק שעכשיו — הן נשמו.
וממרכז האגם עלה משהו כהה, עגול — כמו מכסה של באר ענקית.
אמילי עמדה על הרציף — יחפה, חיוורת, כאילו הלכה מתוך חלום. כשדניאל ניסה לעצור אותה, היא רק הביטה בו בעיניים ריקות ולחשה:
״הם מתעוררים. אנחנו לא הראשונים. ולא האחרונים.״
היא צעדה אל תוך המים.
והמים נפתחו, כמו יצור חי — ובלעו אותה פנימה.
הגופה שלה מעולם לא נמצאה. הצבא עזב. האגם נסגר רשמית ״בגלל אצות רעילות״.
אבל דניאל שומע כל לילה את לחישת המים. רואה פקעות שקופות צפות ליד החוף. והוא יודע: מה שהוא שלף אז — לא היה ממצא.
זו הייתה קריאה.
ומישהו, במעמקים… עדיין עונה.
