פעם, בכפרים הישנים, ליד כל בית — ממש על מפתן הדלת — עמדה כף קטנה עם מלח. לפעמים על קרש עץ קטן, לפעמים פשוט על צלוחית. היום רבים רואים בזה אמונה טפלה. אבל הזקנים אמרו:
״כל עוד יש מלח בפתח — הבית מוגן.״
המנהג הזה עבר מדור לדור. הצעירים לא תמיד ידעו למה, אבל בכל זאת שמו קורטוב מלח ליד הדלת — במיוחד בלילה או לפני סערה.
יום אחד הגיע לאו שטולץ, אתנוגרף, אל כפר קטן על שפת הים בצפון אירופה, שם המסורת עדיין התקיימה. הוא הבחין שכמעט ליד כל בית עומדת צלוחית עם מלח על הסף.
— זה נגד רוחות רעות? — הוא שאל אישה מבוגרת, גברת אנה.
היא חייכה:
— נגד הכל, בני. נגד רוחות, נגד לחות, ונגד צרות.
לאו, כאיש מדע, החליט לבדוק מה ההיגיון בדבר. הוא ערך ניסוי — והציב שני מדי לחות בשני בתים. בבית אחד הייתה כף מלח בכניסה, ובשני לא. אחרי שבוע התברר שבבית עם המלח, רמת הלחות ליד הדלת הייתה נמוכה כמעט ב־20%.
המלח אכן ספג את הלחות — בלתי נראית, אך מתמדת. וזה אומר:
פחות עובש על הסף,
פחות ריח של טחב,
פחות סיכוי שהדלת או הרצפה מעץ יתחילו להירקב.
עם הזמן המלח נשפך או נשטף בגשם — ואז פשוט הוסיפו חדש.
אבל היה לזה גם משמעות אחרת — סמלית.
המלח נחשב לסמל של טוהר ואמת. השתמשו בו בשבועות, בבריתות שלום, ובקבלת אורחים. הסף הוא הגבול בין הבית לעולם — ולכן הניחו שם מלח לא רק להגנה פיזית, אלא גם כהגנה רוחנית מפני כל דבר רע.
בכתבים ישנים נמצאו אפילו אמונות:
אם המלח הושחר — סימן לשינוי מזג אוויר או לבואו של זר.
אם הוא נשפך — מישהו איחל רעה לבית.
כיום, כשהמנהג כמעט נשכח, מעטים יודעים שה״טקס של הסבתא״ לא היה כלל מיסטיקה.
זו הייתה דרך פשוטה וחכמה להגן על הבית והאוויר בו — ובאותו זמן להזכיר:
״שביתי יקבל רק טוב.״
לפעמים המנהגים העתיקים חכמים פי כמה ממה שנדמה.
