זה היה יום שמש שקט ושליו.
סיימון ואמילי הייז חזרו מהעיר אחרי טיול.
הם נסעו בדרך מוכרת, בין עצים ירוקים, ריח אספלט חדש, אנשים שהולכים לענייניהם.
ליד הפארק הישן, בתחנת האוטובוס, אמילי שמה לב לאיש מבוגר.
הוא עמד מתחת לסככה, נשען על מקל הליכה, לבוש בחולצה בהירה וכובע.
— סיימון, תראה איזה סבא אלגנטי — אמרה בחיוך.
כשעברו לידו, הזקן הסתובב והביט לעברם — בשקט, עם חיוך קטן, כאילו הכיר אותם.
למחרת בבוקר, בזמן ארוחת הבוקר, אמילי עיינה בחדשות בטלפון — ופתאום החווירה.
— סיימון… תסתכל.
בכתבה נכתב:
״היום נערכה בכנסיית סנט מרק הלוויה של מר הנרי ליין, ותיק צבא, שנודע בטוב ליבו ובכך שהיה מגיע מדי יום לתחנה שליד הפארק — שם היה נפרד מאשתו כשהייתה נוסעת״.
אמילי הראתה את התמונה.
זה היה אותו אדם. אותה חולצה. אותו כובע.
הם נסעו לתחנה.
על הספסל, במקום שבו עמד אתמול, היה מונח ציפורן אדום טרי — ולצידו מקל הליכה, מונח בעדינות.
סיימון שתק, ואמילי לחשה:
— אולי הוא פשוט בא להיפרד. מהמקום שבו חיכה לה.
השמש חדרה בין הענפים והאירה את התחנה הריקה.
ולשניהם נראה כאילו מישהו עדיין עומד שם — בשקט, עם חיוך עדין.
