היום התחיל כרגיל — חם, דומם, עם אוויר כבד שגרם לכאבי ראש. עננים אפורים ריחפו באופק, והציפורים השתתקו לפתע. כולם ידעו: סערה בדרך. אבל אף אחד לא ציפה לכזאת.
בסביבות שלוש אחר הצהריים השמיים הפכו ירוקים — ירוק מאיים, כאילו צל ירד על האדמה. ואז הרוח הכתה, ועלים עפו כמו קיר. מרחוק נשמע רעש, כמו רכבת מתקרבת. אנשים רצו למרתפים, לרפתות — לכל מקום אפשרי.
כשזה נגמר, השתררה דממה. הרעם התגלגל במרחק, הבזקי ברקים כבו לאט בשמיים — אבל הנורא ביותר היה מאחור. התושבים יצאו החוצה — ולא האמינו למה שראו.
הטורנדו לא פגע בכפר. עשרות בתים עמדו שלמים. כמה חלונות שבורים, ענפים שבורים — וזהו.
מלבד בית אחד.
בקצה הכפר, במקום שבו גר פעם הזקן יגור, עמד רק יסוד. שום גג, שום קירות, שום רהיטים — כאילו נמחק מהאדמה. והמוזר ביותר — סביב הבית לא נראה אף סימן של טורנדו. הדשא נשאר שטוח, אפילו הגדרות לא נפגעו.
״כאילו הרוח ידעה בדיוק לאן ללכת״, אמר מישהו.
כשהמצילים פינו את ההריסות, הם מצאו רק קופסה ישנה. בתוכה — עשרות מכתבים מצהיבים, מתוארכים לפני עשרים שנה. על רובם הופיע אותו שם: אנה.
מאוחר יותר גילו: יגור בנה את הבית בעצמו — במקום שבו עמדה פעם קפלה ישנה, שנהרסה בתקופה הסובייטית. כבר אז אנשים לחשו שלא היה צריך לגעת במקום הזה.
יגור חי שם ארבעים שנה. לבדו. ושבוע לפני הסערה — מת בשנתו. הבית נותר ריק.
לאחר הטורנדו אמר הכומר מהכפר השכן:
“לפעמים לא מגיע עונש — אלא טיהור. אולי מישהו פשוט רצה לקחת בחזרה את האדמה שנלקחה ממנו.”
כיום יש שם רק דשא. האנשים עוברים מסביב, במיוחד כשמתגברת הרוח.
ובלילה, אם מסתכלים היטב — אפשר לראות אבק קל מסתחרר מעל הגבעה, כאילו משהו מחפש את הדרך הביתה.
