כשלואיזה ותומאס עברו לגור בבית ישן בשולי שוורין, הם לא ציפו לדבר אחד — עובש שהתחיל להתפשט על הקירות.
מטהרי אוויר, צבעים מיוחדים, חומץ, כימיקלים — שום דבר לא עבד. בבוקר הקירות כאילו "בכו", והאוויר הריח רטוב.
— אנחנו חיים כמו במרתף, — התלוננה לואיזה.
יום אחד נכנסה אליהם השכנה המבוגרת — הגברת מרתה, אישה קטנה עם סל לחם טרי.
כשראתה את תומאס משפשף את הקיר במברשת, היא נדה בראשה:
— חבל על המאמץ, ילדים. שום צבע לא יעזור נגד זה.
— אז מה כן? — שאלה לואיזה. — ניסינו כבר הכל.
מרתה הניחה את הסל על השולחן ואמרה בשקט:
— תעשו כמו שהסבתות שלנו עשו פעם. אני אראה לכם.
היא ניגשה לחלון, לקחה פרוסת לחם שיפון טרי, פירקה אותה לחתיכות קטנות והניחה אותן בפינות אדן החלון, לאט, כאילו זה טקס ישן.
— ככה, — אמרה. — הלחם שואב את הלחות ואת האוויר הכבד. רק אל תיגעו בזה עד הבוקר.
תומאס חייך בביטול, אבל לואיזה — מתוך כבוד — לא התווכחה.
בלילה ירד גשם. האוויר היה לח וכבד, אבל במטבח היה ריח מפתיע — שילוב של לחם טרי וחמימות של בית.
בבוקר לואיזה התעוררה ראשונה. היא נכנסה למטבח — וקפאה במקום:
על החלונות לא הייתה טיפה אחת של אדים. האוויר היה יבש, והקירות… כאילו נושמים.
— תומאס! תבוא מהר! — צעקה.
כשמרתה הגיעה אחר כך, היא רק חייכה:
— אמרתי לכם. הלחם חי. הוא לא רק מאכיל — הוא גם שומר.
מאז, כל שבוע, לואיזה פיררה לחם טרי והניחה אותו בעדינות על אדני החלון — בדיוק כמו שמרתה עשתה. והבית — מאז לא ראה יותר לחות.
השכנים שאלו בפליאה:
— למה בבית שלכם תמיד ריח כל כך נעים, כמו בבית של סבתא בכפר?
ולואיזה הייתה מחייכת:
— כי מרתה לימדה אותנו סוד פשוט… שכמעט כולם שכחו.
