אלכסיי חזר הביתה אחרי יום רגיל. תיק על הכתף, והמחשבות — על מה לבשל לארוחת ערב. השמש כבר ירדה, והחצר הייתה שקטה, כמעט ישנה.
הוא כבר הכניס את המפתח למנעול — כשראה בקצה העין תנועה ליד הרגליים.
בהתחלה הוא חשב — ענף. עבה, כהה, מבריק מקרני השמש. אבל אז הענף זז.
אלכסיי קפא במקומו. על המדרגה התחתונה שכבה ונעה לאט — נחש ענק.
השניות נמתחו כמו נצח. הוא שמע את הלב דופק בחוזקה בחזה, והגרון התייבש. הנחש הרים את הראש — והם נפגשו במבט.
הוא לא זכר איך נסוג צעד אחורה. ועוד אחד. ועוד.
במחשבה אחת: “איך?! פה?! בתוך העיר?!”
הוא ידע שיש יער קטן לא רחוק. אבל שנחש כזה יגיע עד הבית… זה לא נשמע אפשרי.
ואז הוא הבחין בפרט שגרם לו צמרמורת בגב.
על הצוואר של הנחש היה משהו דומה לקולר. רצועה דקה, כהה — כמו גומי ישן או רצועת עור.
זה לא היה נחש פראי.
הוא התקשר למחלצים בלי להוריד את העיניים. בזמן שהם היו בדרך, אלכסיי עמד קפוא, וצפה איך הנחש זוחל לאט לכיוון הדלת — כאילו הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך.
כשצוות החילוץ הגיע — הם לא האמינו למראה עיניהם: זה היה מין נדיר שלא חי באזור הזה. נחש ביתי, שברח או שמישהו שחרר.
אבל הדבר המוזר ביותר — מתחת לקולר מצאו תג מתכת קטן.
חרוט עליו היה כתוב:
“№7. הביתה.”
לא הצליחו לגלות מאיפה הוא הגיע.
אבל מאז — אלכסיי לא הצליח לחזור הביתה בשקט. כל ערב הוא היה מסתכל על המדרגות לפני שפתח את הדלת.
ולפעמים, במיוחד בערבים חמים ושקטים, נדמה לו שהוא שוב שומע את הרשרוש הרך ליד הדלת…
