כאשר ליאו מרטינס נולד, הרופאים אמרו לאמו דבר אחד: "הוא לעולם לא יוכל לחיות חיים נורמליים."
לא היו לו ידיים. עבור חלק, זה נשמע כמו גזר דין מוות, אבל לא עבורה. "הוא יכול לעשות הכל. רק אחרת", אמרה, כשהיא אוחזת בבנה קרוב.
ליאו גדל בעיירה קטנה בגרמניה. הוא היה ילד סקרן – מחייך, חכם, אבל תמיד קצת מרוחק מאחרים. כשחבריו לכיתה למדו לכתוב, הוא למד להחזיק עיפרון בין אצבעות רגליו. כשהם רכבו על אופניו, הוא נהג על לוח תוצרת בית על גלגלים. הוא היה רגיל שמסתכלים עליו ברחמים.
אבל יום אחד, כשהיה בן שבע, אמו לקחה אותו לבית ספר למוזיקה. היה שם פסנתר – שחור, מבריק כמו מראה. ליאו בהה בקלידים זמן רב. "אני יכול לנסות?" הוא שאל. המורה נדהם:
— "וואו, זה לא צעצוע. זה קשה אפילו לאנשים עם שתי ידיים."
— "אני אנסה."
הוא התיישב, מתח את רגליו, ו… ניגן במבוכה שני תווים. הם נשמעו מגושמים, אבל ניצוץ ניצת בעיניו.
מאותו רגע ואילך, הפסנתר הפך ליקום שלו. הוא היה מגיע לאולם מוקדם בבוקר, כשהבית ספר היה ריק, ומתאמן בלחיצה על הקלידים עם בהונותיו. בהתחלה, זה היה כואב – מפרקיו התכווצו, שריריו נשרפו – אבל הוא לא ויתר.
הוא הקשיב לצלילים, למד להרגיש את הקצב, וכיוון את הדוושות.
חלפו שנים. הוא ניגן סולמות, מנגינות פשוטות, אחר כך באך, מוצרט, שופן. בהתחלה, כולם צחקו, אחר כך העריצו אותו. המוזיקה הפכה לשפתו.
אמו ישבה לעתים קרובות בקרבת מקום, על כיסא ישן, ולחשה, "נגן, בני. תן לכל העולם לשמוע את צליל הכוח."
יום אחד, מפיק פסטיבלי מוזיקה הגיע לעיירתם. הוא שמע על בחור בלי ידיים שניגן עם הרגליים, והזמין את ליאו להופיע. הוא סירב זמן רב. "אני לא אמן. אני פשוט… אוהב מוזיקה." אבל אמו התעקשה.
אולם הקונצרטים היה מלא. כשהמנחה הכריז, "על הבמה, ליאו מרטינס. האיש שמנגן בלי ידיים", דממה ירדה על החדר.
ליאו יצא. בלי מבוכה, בלי רחמים עצמיים. הוא התיישב ליד הפסנתר, נשם נשימה עמוקה והניח את רגליו על הקלידים. האקורד הראשון נשמע בביישנות. השני, בביטחון רב יותר. דקה לאחר מכן, כל האולם הקשיב. הוא לא רק ניגן מנגינה – הוא סיפר סיפור: על כאב, אמונה, אהבה וחופש.
אנשים בקהל בכו. חלקם כיסו את פיהם, אחרים צילמו את זה בטלפונים שלהם, לא האמינו שזה אמיתי.
ואמו ישבה בשורה הראשונה, אוחזת במטפחת ולוחשת, "הילד שלי… עשית את זה."
כאשר התו האחרון דעך, הקהל קם. מחיאות הכפיים נמשכו מספר דקות. וליאו פשוט חייך – לא לקהל, אלא לעצמו. הוא הוכיח את מה שרצה מההתחלה: אין גבולות כשהנשמה מהדהדת.
