כאשר הרוח מהגבעות הביאה איתה ריח של עשב רטוב ומחטי אורן, מריה הלכה לעתים קרובות לנהר – לשם המים זרמו בשקט והיא יכלה לחשוב על כל דבר. לאחר מות בעלה, זה הפך להרגל: בכל ערב הייתה יורדת לגדה, יושבת על בול עץ ישן ופשוט מקשיבה ללחישת המים.
באותו ערב, הכל היה כרגיל. הנהר נצץ בשמש השוקעת, שפיריות זמזמו מעל הקנים, ומריה עמדה לעזוב כשמשהו הבזיק בין הגלים. כדור פרווה קטן הסתחרר בזרם. בהתחלה, היא חשבה שזה סתם אשפה או צעצוע נזרק, אבל אז שמעה ציוץ חלוש.
"אלוהים אדירים… חי!" היא לחשה, ובלי לחשוב, צעדה למים הקרים.
היא שלפה חיה זעירה – רועדת, רטובה ומכוסה בבוץ. היא דמתה ללוטרה קטנה, אך בעלת צורה מוזרה, עם זנב קצר ועיניים גדולות ואינטליגנטיות. רצועת עור זעירה בלטה מצווארו, ועליה היה מדליון מתכת.
מריה הביאה את הממצא הביתה, עטפה אותו במגבת, הניחה קערת חלב לידו, וצפתה בו כל הלילה כשהוא חוזר לעצמו. בבוקר, החיה הקטנה כבר ניסתה להסתובב בחדר, מתנדנדת בצורה קומית על רגליה הקצרות.
"איזה מין נס אתה…?" אמרה מריה בשקט. "בואי נקרא לך ריק."
היא הסירה בזהירות את הרצועה ושמה לב שניתן לפתוח את המדליון. בפנים הייתה קפסולה מתכתית זעירה, ובתוכה פיסת נייר מגולגלת.
עליה נכתבו בכתב יד עדין ומסודר:
"אם מצאת את החיה הזו, היא נושאת ראיות. אל תזרקו אותה. אל תמסרו אותה לרשויות." "הם יבואו לקחת אותו."
מריה ישבה זמן רב, לא מסוגלת להבין מה פירוש הדבר.
איזו "הוכחה" יכולה להיות לחיה הקטנה? ומי אמור היה לבוא?
היא ניסתה לבחון אותו מקרוב יותר והבחינה במאפיין מוזר: תפר זעיר הופיע מבעד לאור המנורה בצד של ריק, כאילו העור נחתך פעם אחת ואז חובר בזהירות בחזרה. מריה לא יכלה להתאפק, הרימה זכוכית מגדלת וקפאה: לוחית מתכת מבריקה נראתה מתחת לשכבת הפרווה הדקה.
"זו לא סתם חיה קטנה…" היא לחשה.
לאחר כמה ימים, ריק הפך לאלף לחלוטין. הוא עקב אחר מריה ברחבי הבית, אכל מידה, ויותר ויותר היא תפסה את עצמה חושבת שהוא נראה מבין את דבריה. לפעמים הוא אפילו ניסה להצביע בכפו על המדליון, כאילו מזכיר לה משהו חשוב.
ואז – הכל התחיל.
ראשית, הדוור ניגש אליה ואמר לה שהגיעה חבילה מוזרה ממוענת אליה, ללא כתובת למשלוח חוזר. בפנים היה דיסק און קי ו… פתק:
"בקרוב תגלו את האמת. אבל היזהרו. ריק הוא לא סתם חיה."
מריה חיברה את כונן ההבזק למחשב הנייד שלה. תיקייה עם עשרות קבצים נפתחה על המסך. ביניהם היה סרטון. היא לחצה על "הפעל".
ההקלטה הראתה מעבדה. אנשים בחלוקים לבנים עמדו סביב שולחן שעליו היו כלובים קטנים. באחד מהם שכבה חיה בדיוק כמו ריק. קריינות אמרה:
"ניסוי מספר 17. נושא הנתונים מוכן. המידע מוצפן ברקמת הגוף." "לא ניתן לחלץ את הקוד בלי דגימה חיה."
מריה נרתעה מהמסך.
"אז… הקטן הזה הוא מאגר חי של מידע? אבל של מי? ולמה הוא נזרק לנהר?"
באותו לילה, מישהו דפק על דלתה.
שלוש נקישות קצרות. שתיקה. עוד אחת.
מריה קפאה. פנסי מכוניות הבזיקו מעבר לחלון. היא כיבתה את האורות וחיבקה את ריק לחזה. החיה הקטנה צייצה בשקט, כאילו גם הוא חש בסכנה.
"שש…" היא לחשה. "אל תפחד."
צעדים וקול גברי עמום נשמעו מחוץ לדלת:
"גברת וולקובה? אנחנו ממרכז המחקר. יש לך חפץ בבעלות ממשלתית." "אנו מבקשים את החזרתו."
לבה של מריה הלם בחוזקה. היא ניגשה לחלון וראתה שני גברים במעילים כהים זהים. אחד החזיק רדיו, השני תיק.
היא לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, היא פחדה. מצד שני, משהו בתוכה אמר לה שהיא לא יכולה לוותר על ריק.
למחרת בבוקר, מריה עלתה על אוטובוס ויצאה לעיירה השכנה. היא ידעה רק דבר אחד: אם האנשים האלה היו מוצאים את ביתה, הם לא היו עוצרים.
היא החביאה את היצור הקטן בקופסה ישנה והלכה לראות חבר ותיק שלה, סרגיי, ביולוג שאיתו למדה פעם באוניברסיטה.
סרגיי הביט בריק זמן רב, ואז הניח אותו בשקט מתחת למנורה.
"אתה מבין שזה…" הוא אמר לבסוף. "זה לא חיה. זה נשא ביואינפורמציה. נתונים רשומים בדנ"א שלו. כנראה, ניסוי ממשלתי." "אם מה שנמצא על דיסק און קי נכון, הוא עלול להכיל מידע שעלה למישהו בחייו."
מריה הביטה ביצור הזעיר, ישן בביטחון בכף ידה.
"ועכשיו מה?" היא שאלה.
סרגיי נאנח.
"עכשיו הם יחפשו אותך. ואם את רוצה להציל את עצמך – ואותו – תצטרכי להיעלם."
מריה הנהנה. היא כבר גמרה בדעתה.
יומיים לאחר מכן, היא עזבה את העיר. מצלמות מעקב תפסו אותה בתחנת הרכבת, אבל אז העקבות התפוגגו.
שבוע לאחר מכן, פורסם כתבה קצרה בעיתונות:
"אישה לא ידועה הצילה בעל חיים ניסיוני המסוגל לאחסן נתונים מוצפנים. מקום הימצאם של שניהם אינו ידוע."
איש לא ראה שוב את מריה או את ריק הקטן.
אך השמועה אמרה שאיפשהו בהרים, בבית ישן, ניתן היה לראות אישה בערבים, יושבת ליד החלון עם חיה קטנה בזרועותיה. והייתה שלווה בעיניה. כאילו ידעה סוד שהעולם עדיף לשמור.
