לוסיה בנט נולדה בלונדון בשנת 1955. מילדותה, היא הייתה ילדה סקרנית ואמיצה שאהבה ספרים יותר מכל דבר אחר וחלמה להיות רופאה. היא למדה בחריצות, נכנסה לבית ספר לרפואה, ובהמשך הקדישה שנים רבות לעבודה במרפאות ובמרכזי מחקר.
היא זכתה לכבוד מצד עמיתיה, ומטופליה כינו אותה "מלאך בחלוק מעבדה". היא הצילה את חייהם של אחרים, אך תמיד דחתה את הדיבור על חלומה להיות אמא "למועד מאוחר יותר".
"מאוחר יותר" נמשך עשרות שנים. ראשית, הזמן הלא נכון, אחר כך האדם הלא נכון, אחר כך הגיל… ואז, היא מלאו לה 60. היא פרשה לגמלאות ועברה לגור באיטליה, בעיר העתיקה אורבייטו, בין הגבעות, הכרמים והדממה.
החיים הפכו רגועים, אפילו יפים. אבל בפנים, נותרה תחושה של חוסר שלמות. משהו חשוב לא קרה. יום אחד, בעודה צופה בילדים משחקים בכיכר, אמרה לוסיה בקול רם לעצמה, "אבל אף פעם לא הפכתי לאמא…"
בשנת 2023, במהלך טיול להודו, לוסיה במקרה הייתה בכנס מדעי שם פגשה את ד"ר לי מין-סו, מדען צנוע ואינטליגנטי מדרום קוריאה. הוא דיבר על הפרויקט שלו, שחקר דרכים לעזור לנשים מבוגרות להיכנס להריון. לוסיה ניגשה אליו והן החלו לשוחח. באותו ערב, הן שתו תה ודנו בחיים, בבדידות ובתקווה. הקשר ביניהן התחזק עם כל יום שעבר.
לאחר שחזרה הביתה, לוסיה החלה להתכתב עם לי. הוא הזמין אותה להשתתף במחקר שלו. זה היה סיכון – רוב העולם ראה הריון בגיל 69 כבלתי אפשרי. אבל בתוכה, ניצץ ניצוץ, משהו שלא הרגישה במשך עשרות שנים.
ואז, כמה חודשים לאחר מכן – בדיקה חיובית.
בהתחלה, היא חשבה שזו טעות. אפילו הרופאים לא האמינו. הם בדקו שוב ושוב – כן, היא באמת בהריון. ההריון היה קשה ודרש מעקב מתמיד, אבל לוסיה התמידה. "אני לא מפחדת", אמרה, "חיכיתי לזה כל חיי".
כאשר סיפורה הגיע לחדשות, כל העולם דיבר על זה. חלק קראו לזה מטורף, אחרים מעוררי השראה. חלק ראו נס, אחרים איום על הסדר הקיים. אבל לוסיה לא ניסתה להוכיח כלום לאף אחד. היא פשוט חיה את חייה החדשים – באמונה שקטה ובאהבה עצומה לילדה שטרם נולד.
ב-9 בפברואר 2025, במרפאה נעימה ליד פירנצה, לוסיה ילדה בן, אליאס. הוא נולד בריא, עם ריאות חזקות ועיניים צלולות. הרופאים לא יכלו להסתיר את הפתעתם: התינוק היה חזק ורגוע בצורה יוצאת דופן עבור יילוד.
לוסיה החזיקה אותו בזרועותיה, דמעות זולגות על לחייה. "אני לא יודעת כמה שנים נותרו לי", אמרה לאחות. "אבל כרגע, אני האישה המאושרת ביותר בעולם".
עם זאת, ההלם האמיתי טרם הגיע.
שבועיים לאחר הלידה, במהלך בדיקה רפואית שגרתית, הרופאים החלו להבחין במוזרויות. אליאס בקושי בכה, חום גופו היה תמיד יציב, ועורו ריפא שריטות קלות כמעט באופן מיידי. זה היה כאילו גופו ידע כיצד להתמודד במהירות עם כל בעיה.
הם ביצעו בדיקות. ואז עוד. ועוד.
התוצאות היו מוזרות: גופו התאושש פי כמה מהר יותר מזה של אדם רגיל. דמו הכיל חלבונים נדירים, שנמצאו בעבר רק אצל בני מאה שחיו בפינות מבודדות של כדור הארץ.
מדענים מכל רחבי העולם החלו להתערב. לוסיה הוזמנה לראיונות ולכנסים. חלקם אמרו שבנה הוא נס טבע אקראי. אחרים רמזו על התערבות של כוח עליון. חלקם אף הציעו שאליאס הוא הצעד הבא באבולוציה האנושית.
כמה כלי תקשורת כתבו: "ילד העתיד נולד באיטליה." אחרים: "ילד שלא מזדקן?" ואחרים: "אישה בת 70 ילדה… ושינתה את המדע לנצח."
אבל שום דבר מזה לא שינה ללוסיה.
היא הביטה בבנה וחשבה רק על דבר אחד: איך לשמח אותו. היא לא ידעה למה הוא כל כך מיוחד. היא לא חיפשה תהילה. היא פשוט חלמה להיות אמא. ועכשיו היא השיגה את זה.
