שלוש שנים חלפו מאז מותו של אנדריי. עבור מריה, הזמן הזה נראה כמו נצח. היא עדיין דיברה אליו במחשבותיה כשהכינה קפה, כשהלכה לעבודה, כשהיא נרדמה.
בכל יום ראשון, היא הלכה לבית הקברות – היא סידרה את הקבר, הניחה פרחים חדשים וסיפרה לו על השבוע שלה. זה הפך לטקס היחיד שלה, ששמר על איזון חייה.
אותו בוקר היה שקט, כמעט ללא רוח. מריה צעדה בשביל המוכר, אוחזת בזר חבצלות לבנות. אבל כשהתקרבה, היא עצרה. פרחים כבר היו מונחים על הקבר – טריים, עדיין לחים מטל.
היא קפאה. אף אחד אחר לא הגיע לכאן. לא חברים, לא קרובי משפחה. אנדריי היה אדם מסוגר; כמעט ולא נותרו לו יקיריו. מריה הניחה את הזר שלה לידה ולפתע שמה לב למשהו בין הגבעולים. פיסת נייר קטנה ומקופלת.
באצבעות רועדות, היא פרשה את הנייר.
עליו נכתב בכתב יד מסודר:
"נתראה בקרוב".
ראשה של מריה הסתובב. היא שקעה על ברכיה. מסביב הייתה ריקנות, רק רשרוש עלים. היא קראה את המילים שוב ושוב, מנסה למצוא הסבר.
באותו ערב בבית, היא הייתה חסרת מנוחה. היא חיטטה בתמונות ישנות, מכתבים, אפילו הודעות בטלפון שלה. "אולי מישהו צוחק?" חשבה. אבל תחושה אחרת התקררה בתוכה – פחד ותחושה מוקדמת מוזרה.
למחרת, היא החליטה לחזור. הפרחים עדיין היו שם, אבל הפתק נעלם. במקומו היה זר חדש, מאותו הסוג. ושוב – טרי.
מריה התקשרה לשומר בית הקברות, אבל הוא רק משך בכתפיו:
"כל יום מישהו מניח פרחים. אישה עם מטפחת." היא מגיעה בבוקר, עוד לפני שאנחנו בבית.
מריה התחילה להגיע מוקדם יותר. במשך כמה ימים ברציפות, כלום. אבל בבוקר הרביעי, היא שמה לב לדמות בשער. האישה אכן עמדה ליד קברו של אנדריי, מתכופפת להניח זר. מריה מיהרה, אך כשהתקרבה, לא היה שם איש. רק עקבות באדמה הלחה.
מאז, היא ראתה פרחים פעמים רבות נוספות. לפעמים עם סרט, לפעמים סתם ככה. אבל לא היו עוד פתקים. רק פעם אחת, ביום השנה למותו, היא מצאה את הנייר שוב. עליו הייתה רק מילה אחת:
"חכה".
כעת מריה כבר לא מגיעה לבית הקברות. היא אומרת שהיא מעדיפה לזכור אותו חי. אבל שכנים מדווחים לפעמים שראו אישה בשער בימי ראשון – במעיל כהה ובעלת חבצלות לבנות.
