במבט ראשון, הרחוב נראה כמו גלויה. שורות של בתים מסודרים, מדשאות מטופחות ושכנים שמנופפים בנימוס כשעוברים לידם. אבל מאחורי התמונה המושלמת הזו התרחשה סערה — סערה שהחלה במשהו פשוט כמו גדר.
במשך שנים, מר דניאלס ומר האריס חיו זה לצד זה ללא בעיות מיוחדות. הם לא היו חברים, אבל גם לא אויבים. זה השתנה ביום שבו מר דניאלס החליט להקים גדר עץ חדשה לאורך מה שלטענתו היה "קו הגבול האמיתי של הנכס". מבחינתו, זה היה רק פרויקט שיפוץ הבית. מבחינת מר האריס, זו הייתה פלישה.
הוויכוח החל בשקט, עם חילופי דברים חריפים ליד תיבת הדואר. אך זה לא נמשך זמן רב. עד מהרה, שני הגברים צעקו מעל רעש הפטישים והמסורים. מר האריס התעקש שהגדר נבנתה 60 ס"מ בתוך שטחו. מר דניאלס נשבע שיש לו את שטר הקניין להוכיח אחרת. השכנים התאספו לצפות, מנידים את ראשיהם כשהצעקות הפכו לאיומים.
אחר צהריים אחד, המצב כמעט הפך לאלים. מר האריס פרץ לחצר עם סרט מדידה, צועק: "אתה גונב את האדמה שלי!" מר דניאלס, פניו אדומות ואוחז בפטיש, נבח בחזרה, "תגע בגדר הזאת ותתחרט על זה." כל הרחוב יכול היה לשמוע אותם, ובשלב הזה אפילו הילדים ידעו שהם צריכים להישאר בבית.
השבועות חלפו, ושני הגברים סירבו לוותר. הם הזעיקו מודדים, עורכי דין ואפילו את המשטרה. כל צד התעקש שהוא צודק, וכל חוות דעת חדשה רק הוסיפה שמן למדורה. השכונה שהייתה פעם ידידותית הפכה למפולגת, וכולם לקחו צד במה שהמקומיים החלו לכנות "מלחמת הגדר".
אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. בוקר אחד, צופרים פילחו את השקט ברחוב. כבאיות הגיעו למקום בעוד עשן מיתמר מביתו של מר האריס. השכנים מיהרו החוצה בבהלה. לרגע, כולם שכחו את הסכסוך. הלהבות טיפסו על הקירות, והיה ברור שהאש מתפשטת מהר מדי.
ואז, ללא היסוס, מר דניאלס – האיש שהאריס קילל ואיים עליו – רץ היישר לתוך העשן. הוא לא חשב על הגדר. הוא לא חשב על גבולות הנכס. הוא חשב על האיש שבפנים, האיש שגר לידו במשך שנים. רגעים ספורים לאחר מכן, הוא יצא, משתעל, ונושא את מר האריס למקום מבטחים. הרחוב התפרץ בהקלה.
מאוחר יותר, בבית החולים, הודה מר האריס בדמעות: "חשבתי שהגדר הזו היא הבעיה הגדולה ביותר בחיי. אבל כשהייתי לכוד באש, הדבר היחיד שחשוב היה לי היה שהשכן שלי בא להציל אותי".
הגדר עדיין עומדת על תילה. לא בגלל מעשים או מדידות, אלא בגלל ששני הגברים הסכימו בסופו של דבר שזה לא משנה. מה שחשוב זה שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על טינה. הרחוב, שפעם היה מחולק, התאחד שוב — ו"מלחמת הגדר" הפכה לסיפור של סליחה שאף אחד לא ציפה לו.
