סופי אהבה לשוטט בחנויות יד שנייה. היה משהו מרגש בלחטט בפינות מאובקות, בלי לדעת איזה אוצר – או מוזרות – היא עשויה לגלות. בשבת גשומה אחת, היא מצאה מסגרת תמונה ישנה מעץ. הזכוכית הייתה שרוטה, הפינות סדוקות, אבל הייתה לה אופי. במחיר של כמה דולרים בלבד, היא לא יכלה לעמוד בפיתוי.
כשהגיעה הביתה, סופי הסירה בזהירות את הגב כדי לנקות אותה. אז הבחינה שיש בתוכה תמונה ישנה בשחור-לבן. היא כמעט הפילה אותה כשראתה אותה מקרוב.
זו הייתה היא.
לא סתם מישהי שדמתה לה. האישה בתמונה הייתה עם הפנים של סופי, העיניים שלה, כתם הלידה הייחודי שלה על הלחי השמאלית. אבל התמונה הייתה מתוארכת לשנת 1929 — עשרות שנים לפני שסופי נולדה.
ידיה רעדו כשהיא בחנה אותה מקרוב. בתמונה נראתה קבוצת אנשים עומדת מול בית, לבושים בבגדים תקופתיים. סופי הייתה ביניהם, זרועה כרוכה בזרועו של גבר, מחייכת כאילו היא שייכת למקום.
מבולבלת ונסערת, היא הביאה את התמונה לסבתה, הקרובה היחידה שעוד הייתה בחיים וייתכן שידעה יותר. ברגע שעיניה של סבתה נחו על התמונה, פניה החווירו.
"זו לא את," היא לחשה. "זו… אחותי, אלינור."
סופי עצרה את נשימתה. היא מעולם לא שמעה על אלינור.
סבתה הסבירה בקול רועד: אלינור נעלמה כשהייתה בשנות העשרים לחייה. ערב אחד היא יצאה מהבית ולא חזרה. המשפחה חיפשה אותה במשך שנים, אך היא לא נמצאה. בסופו של דבר, שמה נמחק משיחות המשפחה — זה היה כואב מדי להזכיר אותו.
סופי הביטה שוב בתמונה. זה לא היה רק הדמיון. זה היה זהה. "אבל… איך היא יכולה להיראות זהה לי?"
סבתה הושיטה את ידה אל ידה של סופי. "כי את נושאת את פניה. בני משפחתנו תמיד אמרו שהיא תחזור יום אחד. אולי… היא כבר חזרה."
באותו לילה, סופי לא הצליחה להירדם. היא השאירה את התמונה על השידה, אך לאור הירח, היא נשבעה שהחיוך על פניה של "אלינור" נראה חד יותר, מודע יותר. כאילו האישה בתמונה הבינה משהו שסופי עדיין לא הבינה.
למחרת בבוקר, כשסופי ניגשה לקחת אותה, התמונה נעלמה. המסגרת נותרה ריקה על השידה.
אף אחד אחר לא נכנס לחדרה. ולמרות שחיפשה בכל פינה בבית, התמונה לא נמצאה שוב.
עד היום, סופי תוהה: האם זו באמת הייתה תמונה של קרוב משפחה אבוד… או הוכחה לכך שיש פרצופים, ויש נשמות, שחוזרים שוב ושוב?
