"הוא נסע כשנזקקתי לו ביותר…" 🛣️🕯️ התחננתי לעזרה – הוא נתן לי אופנוע ושתיקה. חשבתי שהוא נטש אותי. אבל בתוך מעטפה, קבורה במסעו, הייתה אמת שלא צפיתי. ממה הוא באמת ברח… או אל מה הוא רץ? הסיפור המלא נמצא במאמר למטה 👇
כשאבא שלי מכר את חנות האופנועים שלו אחרי 50 שנה וקנה הארלי לטיול פרישה לבד, לא הרגשתי גאווה — הרגשתי נטוש. הייתי בן 42, טובע בחובות, מנסה לקנות את הדירה הראשונה שלי, ומקווה בשקט שהוא יתערב כדי לעזור. במקום זאת, הוא בחר בדרך. הוא בחר בעצמו.
אחרי שאמי נפטרה, חשבתי שהוא יתיישב, אולי יגדל לתפקיד האב היציב שהפך לסבא. אבל הוא לא עשה זאת. הוא חזר לשורשי האופנוען שלו – מעיל עור, מפות טיולים וברק בעיניים שלא ראיתי שנים.
כשהתחננתי לעזרה, הוא לא זז. הוא אמר לי שכבר נתן לי התחלה טובה – השכלה, שיעורי חיים ויציבות כשנזקקתי להם ביותר. הטיול הזה, הוא אמר, היה משהו שהוא ואמא דיברו עליו במשך עשרות שנים. "היא גרמה לי להבטיח שלא אדעך", הוא אמר לי. "אני רק מקיים את ההבטחה".
הייתי מריר. בלילה שבו עזב, לא אמרתי הרבה. אבל לפני שיצא לדרך, הוא נתן לי מעטפה – כסף ממכירת הכלים הישנים שלו. "לא בגלל שביקשת", הוא אמר, "אלא בגלל שאני אוהב אותך".
צפיתי בו נעלם באופק, עדיין משוכנע שהוא בחר בחופש על פני המשפחה. אבל חודשים לאחר מכן, כשחזר, משהו השתנה. הוא היה מלא בסיפורים – עיירות קטנות, זרים שהפכו לחברים, זריחות בכבישים פתוחים.
כשהתנצלתי על ששפטתי אותו, הוא רק חייך ואמר, "אני שמח שסוף סוף ראית אותי".
אז הבנתי שאהבה לא תמיד נראית כמו הקרבה. לפעמים, זה לוותר על ציפיות ולאפשר למישהו לרדוף אחרי מה שמשחרר אותו. בבחירתו בעצמו, אבי לימד אותי איך להתחיל מחדש – עם אומץ, לא עם טינה.
