משפחה

בני התקשר אליי ממספר שמור כ'אינסטלטור' בטלפון של בעלי. עמדתי במטבח, מחכה לשליח. הטלפון צלצל, מספר לא מוכר. עניתי ושמעתי: "אמא, זה אני. אל תסגרי." זה היה ליאו,

בעלי מת ביום רביעי. ביום שישי גיליתי את המשפחה השנייה שלו. ישבתי על רצפת המטבח, בין שני שקי הזבל עם הבגדים שלו, כשהטלפון שלו נדלק. הוא זמזם כל

בתי קראה לזר ״אבא״ במטבח שלנו. זה היה יום שבת בבוקר. הייתי מטגן פנקייקים, אמה ציירה על השולחן, רגליה מתנועעות. צלצלה הפעמון. אשתי, לורה, ניגבה את ידיה ואמרה,

בעלי מת ביום שלישי. ביום שישי, גיליתי את המשפחה השנייה שלו. מרק היה בדרך הביתה מהעבודה כשמשאית פגעה בו. המשטרה אמרה שזה היה מיידי. כשאני הגעתי לבית החולים,

היום שדניאל הביא לסבא זר אל הבית שלנו, המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא סוף סוף איבד את זה. זה היה אחר צהריים אפור בנובמבר, כזה שבו הקרירות חודרת

הזקן הגיע לקונצרט בבית הספר כשהוא אוחז בתמונה ממוסגרת בידיו, וכשהמורה ניסתה להוציאו החוצה, המנהל חיוור פתאום. הוא עמד בסף האולם המואר והמעוצב, אוחז במסגרת בחוזקה עד שהאצבעות

הנער שצלצל בדלתנו כל יום ראשון במשך שנה ושאל את אותה שאלה שינה את משפחתנו ביום שבו לא הגיע. הפעם הראשונה, היה גשם. גשם איטי, עקשן, שגרם לבית

האחות הניחה בשקט את התינוקת על הכיסא לצד מיטת אבי בבית החולים ואמרה, "אין לה לאן ללכת עכשיו." לשנייה חשבתי ששמעתי לא נכון. צפצופי המוניטורים, ריח האנטיספטי, הנשימה

הנער שהחזיר את אותו ארנק אבוד אל דלת ביתי כל יום ראשון גרם לי לעקוב אחריו יום אחד, ומה שראיתי במרתף שלו עדיין רודף אותי. ביום ראשון הראשון