בית חולים
בני התקשר אליי ממספר לא מוכר ושאל למה עזבתי אותו. עמדתי בסופרמרקט, מחזיק חבילת אורז, כשנכנס שיחת טלפון. מספר לא מוכר. כמעט סירבתי לקבל את השיחה. ואז שמעתי
האחות דחפה את כיסא הגלגלים של הזקן מעבר לדלתי בכל בוקר, ורק ביום השביעי הבנתי שהוא מחזיק בתמונת החתונה האבודה שלי. בהתחלה כמעט שלא שמתי לב אליו. בתי
הנער שצלצל בדלתנו כל יום ראשון במשך שנה ושאל את אותה שאלה שינה את משפחתנו ביום שבו לא הגיע. הפעם הראשונה, היה גשם. גשם איטי, עקשן, שגרם לבית
הילד שעומד ליד הדלת שלי קרא לי “אבא” – אך מעולם לא היו לי ילדים, ואז ראיתי מה הוא מחזיק בידיים הרועדות שלו. זה היה צילום מקומט, עם
האחות לחשה "אבא, בבקשה חתום פה" ודחפה את הניירות אליו, אך ידיו של האיש הזקן רעדו בלבד מעל השורה שבה נכתב "הוא מסרב לטיפול נוסף". אוליבר הביט בטופס,
הזר שישב ליד מיטת אבא שלי בבית החולים וקרא לו “אבא” בזמן שאני, הבת האמיתית שלו, נתקעתי בפקק עם טלפון מת. כשסוף סוף רצתי אל החדר, נושמת בכבדות