ילדים

בעלי שכח לאסוף את בננו מבית הספר, וכך גיליתי על המשפחה השנייה שלו. השיחה התקבלה בשעה 17:37. הייתי בסופרמרקט, בוחרת דגני בוקר. על המסך הופיע: "משרד בית הספר".

בני התקשר אליי ממספר שמור כ'אינסטלטור' בטלפון של בעלי. עמדתי במטבח, מחכה לשליח. הטלפון צלצל, מספר לא מוכר. עניתי ושמעתי: "אמא, זה אני. אל תסגרי." זה היה ליאו,

בני קרא לגבר אחר 'אבא' בשיחה באזניות. היה יום שלישי בערב, כמעט 21:00. אני שטפתי כלים, הטלפון שלי נטען בסלון. אשתי, אמה, שימנה את למן בן השמונה למיטה.

בעלי מת ביום רביעי. ביום שישי גיליתי את המשפחה השנייה שלו. ישבתי על רצפת המטבח, בין שני שקי הזבל עם הבגדים שלו, כשהטלפון שלו נדלק. הוא זמזם כל

בתי קראה לזר ״אבא״ במטבח שלנו. זה היה יום שבת בבוקר. הייתי מטגן פנקייקים, אמה ציירה על השולחן, רגליה מתנועעות. צלצלה הפעמון. אשתי, לורה, ניגבה את ידיה ואמרה,

בני גילה על הגירושים בצ׳אט קבוצתי בבית הספר. זה קרה בערב של יום שלישי. אני הייתה במטבח ומבשלת פסטה, בעלי מארק עוד היה בעבודה – או לפחות כך

הזקן המשיך לשבת על אותו ספסל בפארק כל אחר צהריים, מביט במגרש המשחקים ואוחז בנעל קטנה ורודה, עד שיום אחד ילדה קטנה התקרבה אליו ושאלה מדוע הוא בוכה

הזקן המשיך לעמוד ליד גדר בית הספר כל אחר צהריים, עד שיום אחד בני הגיע הביתה ולחש, “אמא, הוא חושב שאני הבן שלו.” פעם ראשונה ששמתי לב אליו

הזקן המשיך לעמוד בפתח בית הספר כל אחר צהריים, עד היום שבני הגיע הביתה עם השעון ושאלה ששברה את ליבי. פעם ראשונה ששמתי אליו לב הייתה בתחילת הסתיו.

הזקן עמד כל עצרת אחר הצהריים בשער בית הספר, עד שיום אחד מורה עקבה אחריו הביתה וגלתה מי הוא. שלושה שבועות עמדה אמה וצפתה בו מחלון חדר המורים.