חיים כפולים
בני הפסיק לקרוא לי אבא, וגיליתי למה בחדר ההמתנה בבית חולים. זה התחיל בשקט. ליאם בן 11. במשך שנים, כל הודעה שלו התחילה ב"אבא". הודעות קוליות, ציורים, פתקיות
בעלי מת ביום רביעי. ביום שישי גיליתי את המשפחה השנייה שלו. ישבתי על רצפת המטבח, בין שני שקי הזבל עם הבגדים שלו, כשהטלפון שלו נדלק. הוא זמזם כל
בתי קראה לזר ״אבא״ במטבח שלנו. זה היה יום שבת בבוקר. הייתי מטגן פנקייקים, אמה ציירה על השולחן, רגליה מתנועעות. צלצלה הפעמון. אשתי, לורה, ניגבה את ידיה ואמרה,
המשפחה השנייה של אבא שלי גרה חמש עשרה דקות מהבית שלנו. גיליתי זאת בעקבות שקית מצרכים שנשכחה וחשבון קנייה. עד אותו יום חשבתי שאנחנו פשוט משפחה רגילה, קצת
בעלי מת ביום שלישי. ביום שישי, גיליתי את המשפחה השנייה שלו. מרק היה בדרך הביתה מהעבודה כשמשאית פגעה בו. המשטרה אמרה שזה היה מיידי. כשאני הגעתי לבית החולים,
בני גילה על הגירושים בצ׳אט קבוצתי בבית הספר. זה קרה בערב של יום שלישי. אני הייתה במטבח ומבשלת פסטה, בעלי מארק עוד היה בעבודה – או לפחות כך
השכנים לחשו שהזקן בחצר השתגע: כל יום הוא שתל במעטה נעליים קטנות וישן ושוחח עם ספסל ריק. הילדים שעברו לידי היו מושכים בשרוול אמהותיהם: «תסתכלי, הוא שוב…», והן