אב ובתו

מצאתי את הפתק שהודבק למקרר הישן שלנו, בבוקר שאחרי מות אבי, בכתב ידו הרועד: "אל תמכור את הפסנתר. הוא עדיין חייב חוב." לרגע חשבתי שזו איזו בדיחה אכזרית

הלילה שבו מיה עזבה את אביה החולה בבית האבות, היא הבטיחה שתהיה חזרה בבוקר – ואז הטלפון צלצל בשעה 3:17 לפנות בוקר. היא הביטו במסך, ליבה כבר ידע

האחות דחפה את כיסא הגלגלים של הזקן מעבר לדלתי בכל בוקר, ורק ביום השביעי הבנתי שהוא מחזיק בתמונת החתונה האבודה שלי. בהתחלה כמעט שלא שמתי לב אליו. בתי

האיש הזקן עמד כל אחר צהריים בשעה 16:15 עם רצועה בידו, והשכנים חשבו שאיבד את שפיותו. גשם, רוח, שלג או שמש צורבת – הוא עמד ליד השער החלוד,

האחות לחשה "אבא, בבקשה חתום פה" ודחפה את הניירות אליו, אך ידיו של האיש הזקן רעדו בלבד מעל השורה שבה נכתב "הוא מסרב לטיפול נוסף". אוליבר הביט בטופס,

היום שבו אמה מצאה את הפתק הקטן בכיס המעיל של אמה המנוחה, היא סוף סוף הבינה מדוע אביה הפסיק לדבר איתה לפני שלוש שנים. שלוש שנים אמה חייתה