מעניין לדעת

סופיה חזרה מבית הספר כרגיל, לאורך הדרך הצרה שבין הבתים. אוזניות באוזניים, תיק על הגב, והמחשבות – על המבחן, על ארוחת הערב של אמא, על הכול חוץ ממה

השלג ירד כבר שלושה ימים ברצף. הרוח חתכה בפנים כמו סכין. לוקה ואשתו ההרה אמה היו בדרכם הביתה מהעיר בכביש כפרי כשמכוניתם נעצרה. לעיירה הקרובה היה כמעט עשרה

הנהר תמיד היה רגוע, נצנץ באיטיות בין הבתים. ילדים דגו ליד הגדה, זקנים ישבו עם ספלי תה על הספסלים. אף אחד לא באמת האמין שהוא יכול להפוך למסוכן.

כשלוקה היה בן שש־עשרה, הוא עבד במועדון רכיבה קטן מחוץ לעיר. הוא ניקה תאים, פיזר חציר, ולפעמים הרשו לו להבריש את הסוסים. בבית הוא כמעט לא דיבר על

רציתי רק לסדר את בגדי החורף של הבן שלי. שום דבר מיוחד: הוצאתי מהארון מעילים, סוודרים מצמר, צעיפים — כל מה ששכב מקופל עוד מאביב שעבר. חשבתי לעצמי:

תמיד חשבתי שהרגע הכי מפחיד בחיים הוא לגלות שהילד שלך הפך להורה – מוקדם מדי. אבל טעיתי. החלק הקשה באמת הגיע אחר כך. זה קרה באמצע השבוע. שטפתי

היום היה לוהט. האספלט רעד מהחום, האוויר ריחף מעל הכביש, וגם הסירנות של האמבולנס נשמעו חנוקות יותר מהרגיל. הצוות היה בדרכו חזרה מקריאה — משמרת רגילה, שום דבר

הבוקר היה רגיל לגמרי. שמיים אפורים, ערפל דק, ריח לחם טרי מהמאפייה בפינה. מרינה חזרה מהחנות עם שקית מצרכים, ממהרת הביתה — הבן היה צריך ללכת לבית הספר,

זה היה נשף חורף צדקה — אולם נשפים באחוזה עתיקה, נברשות קריסטל, ריח שושנים לבנות ורחש עדין של שמלות על רצפת השיש. צעדתי לצדו של בעלי, ידי בזרועו,

אתמול בבוקר, בערך בשבע, יצאתי לגינה – כמו תמיד: להשקות את הוורדים, לאסוף תפוחים שנפלו, ולנשום את האוויר הקריר. הכול היה שקט, עד שליד שביל האבן שמתי לב