לא כל יום רואים את עינב בובליל עוצרת את המרוץ. רגע לפני העלייה למטוס בדרך לתאילנד, משפיענית הרשת בחרה לשים בצד את הזוהר ולשתף מה באמת קורה מאחורי הקלעים. בלי מסכות, בלי לייפות. רק אמת אחת כבדה.
מהבית באשקלון, מתוך חדר השינה, בובליל העלתה סטוריז שבהם דיברה על העומס הרגשי, העייפות המצטברת והכאוס שמלווה את ההכנות לנסיעה משפחתית. מזוודות פתוחות, דרישות מכל כיוון והתחושה שהיא פשוט הגיעה לקצה.
היא לא ניסתה להישמע חזקה. להפך. “האמת? הילדים חרפנו את רבי היום. חרפנו אותי ברמת הכי קשות שיש. לא יכולה לראות אותם! מודה ומתוודה”, אמרה בכנות חריגה, כזו שלא משאירה הרבה מקום לפרשנות.
הבלגן בבית רק החמיר את המצב. “הסלון שלי כולו מזוודות פתוחות של הבנות. זאת חסר לה זה, זאת חסר לה זה… כל אחת והשיט שלה, בלאגן לא מהעולם הזה. אני עדיין לא התחלתי אפילו לארוז לעצמי”, שיתפה, והעייפות נשמעה בכל מילה.
גם ההודעות מהעוקבות לא עברו בשקט. בובליל הודתה שהרגישה מחנק אמיתי, והבהירה שכרגע הכול גדול עליה. “כולם בלתי עבורי כרגע סורי. ואם עוד מישהי תרשום לי שיש בית חב״ד בתאילנד כאילו אני לא יודעת, אני חוזרת להיות עינב בובליל 2009”.
אפילו ניסיון קטן לברוח לשקט לא עבד. היא עלתה לחדר של תמר כדי לראות משהו שיסיח את הדעת, אבל גם שם נתקלה בתקלה. “רציתי קצת שקט, קצת להתנתק, קצת להיכנס לאשליה”, הודתה.
בסוף, הגיע הרגע הכי חשוף. כזה שקשה לומר בקול רם. “בקיצור עכשיו אני צריכה להתקפל ולרדת למטה ועוד הפעם לפגוש אותם, ולא בא לי! בא לי להסתגר פה בחדר למעלה עם עצמי! קשוח, זה יום וואי”. לא דרמה, לא הצגה. רק אישה עייפה, רגע לפני טיסה, שמרשה לעצמה להישבר.
