לייאם גילה על משפחתו השנייה בקפיטריה של בית החולים בזמן שאשתו נלחמה על חייה שתי קומות מעלה.
הוא עמד בתור, אוחז בשתי כוסות פלסטיק עם קפה רע. אחת לעצמו, אחת לאמא, שלא ישנה נכון כבר שלוש לילות. הרופא רק אמר את המילה "אונקולוגיה" כאילו זה משהו רגיל.
טלפוןו של לייאם צלצל. מספר לא מוכר. כמעט סירב, אך ענה.
"שלום?"
"האם זה לייאם קרטר?" קול של אישה, רגוע ועייף.
"כן."
"שמי אנה. אני חושבת… שאנחנו צריכים לדבר על דניאל."
השם פגע בו כאילו מישהו אמר את שמו שלו.
דניאל הוא בנו. בן שמונה. אסטמה, לגו, בעיות מתמטיות על שולחן המטבח. לייאם הביט בתקרה, לכיוון מחלקתה של אמה, ויצא מהתור.
"מה לגבי הבן שלי? מי זאת?" שאל.
הייתה הפסקה קצרה. ואז האישה אמרה בשקט:
"הוא גם הבן שלי."
רעש הרקע בקפיטריה הפך פתאום רועש יותר — כלים, קולות, מכונת קפה. לייאם לחץ את הטלפון קרוב לאוזנו.
"אולי טעת בטלפון," אמר.
"אתה גר ברחוב מייפל, בניין 12, נכון?" המשיכה. "רכב שטח כחול. אתה נוסע הרבה בשביל העבודה."
אצבעותיו נרדמו סביב כוס הקפה.
"מאיפה יש לך את זה?" לחש.
"מממך," אמרה האישה. "ממיילים שלך. מתמונות ששלחת לי. אני עם סופיה."
לא זיהה את השם.
"מי זאת סופיה?" שאל.
"בתך," ענתה. "היא בת שש."
לייאם נשען אל הקיר. מישהו מאחוריו התלונן שהוא חוסם את הדרך. הוא זז הצדה בלי להביט.
"תשמע, זה לא מצחיק," אמר. "יש לי ילד אחד. דניאל. אשתי עכשיו בנסיון ניתוח. אני לא יודע מי הניע אותך לדבר הזה, אבל—"
"אני יודעת על אמה," קטעה אנה. "אמרת לי שהיית עומד לדבר איתה בשנה שעברה. כשסופיה הייתה בבית החולים. עם דלקת ריאות. אתה זוכר את זה, לייאם?"
הוא זכר שהיה בנסיעת עסקים. אינטרנט חלש. חדר במלון. אישה בוכה בווידאו, אומרת שהתינוק לא מפסיק להשתעל.
אמר לאמה שזה לקוח. יצא למסדרון ודיבר בשקט, גבו לציר קר.
אמר "אני אתקן את הכל, אני מבטיח. רק תן לי לחזור הביתה."
לייאם עצם את עיניו בקפיטריה של בית החולים וראה את אותו המסדרון.
"למה את מתקשרת עכשיו?" שאל.
"כי סופיה פה גם," אמרה אנה. "אותו בית חולים. המחלקה לילדים. חדר 314. אמרו שאנחנו צריכים תורם מח עצם. והם צריכים את ההיסטוריה הרפואית המלאה של האב."
שמע קול ילד ברקע, צרוד, שואל משהו. האישה כיסתה את הטלפון בכף היד, ענתה בשקט ואז חזרה לשיחה.
"שאלו על משפחה," היא אמרה. "אחים. סיפרתי להם על הבן שלך. אמרו שזה יכול להיות חשוב."
לייאם הביט בכוס הקפה השנייה שברשותו. היא רעדה.
"אנה," אמר לאט, מנסה את השם לראשונה, "למה לא התקשרת קודם?"
"פתחת לי את הטלפון," אמרה. "שינית מספר. ההודעה האחרונה ששלחת הייתה, 'אני אתמודד עם זה, רק תן לי זמן.' אחר כך שום דבר."
הוא זכר את היום שבו חסם אותה. דניאל היה חולה. אמה הייתה מותשת. הבית הריח כמו תרופות ומרק עוף. הטלפון שלו לא הפסיק להאיר. הפך אותו הפוך ואז כיבית אותו.
חשב שזה פשוט… ייעלם.
"מה את רוצה ממני עכשיו?" שאל.
"אני רוצה שתספר לבנך שיש לו אחות," אמרה. "שבסדר לך לפחות לנסות לעזור לה לחיות."
התגובה הראשונה שלו הייתה זעם.
"את לא יכולה פשוט להופיע ככה," הוא לחש. "אמה למעלה, הם חושבים שזה לוקמיה. בני מפחד. ואת—"
"אני לא "הופעתי"," אמרה אנה. קולה לא עלה. "אני שלוש קומות מעליך עם ילדה ששואלת כל הזמן למה אבא שלה כבר לא בא לבקר. אני לא מבקשת שתבחר. אני מבקשת שתגיד את האמת. למישהו. לפחות פעם אחת."
המילה "לוקמיה" הדהדה בראשו. אחת עבור אמה. אחת עבור סופיה.
שמע את קולו שואל:
"איזו קומה אמרת?"
"שלוש מאה וארבע עשרה," השיבה.
נתק בלי להגיד שלום.
עלה במדרגות. שתי כוסות קפה בידיו. עבר את הקומה השנייה, שם הייתה אמה. לא עצר.
בקומה השלישית הקירות היו מקושטים בציורים. עננים, קשתות, דמויות מקלות בקווים רופפים. השלט אמר "אונקולוגיה ילדים".
מצא את חדר 314.
בתוך החדר ישבה ילדה רזה עם שיער קצר על המיטה, צופה בקריקטון ללא קול. אישה עם קפוצ'ון אפור ישבה בכיסא לצידה, אוחזת כוס נייר עם תה.
שתיהן הרימו מבט כשהוא פתח את הדלת.
לילדה עיניים שיידעו לו. אותו צבע. אותו צורה. זה היה כמו להסתכל על דניאל עם חלוק בית חולים.
"שלום," אמר לייאם, וקולו נשבר.
"סופיה," אמרה האישה בשקט, "זו לייאם."
הילדה הבחינה בו לשנייה ארוכה.
"חבר של אמא?" שאלה.
הוא פתח את פיו. לא יצא דבר. הנהן.
התיישב על הכיסא ליד הקיר. האוויר הריח חומרי חיטוי ומיץ תפוזים. על השולחן ליד המיטה שכב רישום קטן. על הכריכה: "התוכניות העתידיות שלי" באותיות בלתי אחידות.
לא העז לגעת בו.
דיברו על דברים פשוטים. בית ספר. הצבע האהוב עליה. הכלב שהיא רוצה "כשתסתיים כל התופת הזאת". למד עליה יותר בעשרים דקות ממה שהיא אי פעם תדע עליו.
טלפוןו צלצל שוב. אחותה של אמה.
"איפה אתה?" שאלה בקול חד. "הרופא רוצה לדבר איתך. הם לא יכולים להתחיל כימותרפיה בלי החתימה שלך."
לייאם הביט בסרט המחלקה סביב פרק כף ידה של סופיה. בקו ה- IV שקושט ביד הקטנה שלה.
"אני בבית החולים," אמר. "אהיה שם מיד."
"איזה קומה?" שאלה.
הוא לא ענה. ניתק את השיחה.
אנה התבוננה בו. עיניה היו יבשות.
"אתה צריך ללכת," אמרה.
הוא הנהן, קם. הביט בסופיה שוב.
"אתה תבוא מחר?" שאלה הילדה פתאום.
הוא בלע.
"אני אנסה," אמר.
במסדרון, נשען על הקיר בראשו. שתי משפחות. שתי מחלקות. חתימה אחת ששתיהן מחכות לה.
הוא ירד לקומה השנייה.
הרופא כבר היה שם, עם ניירות על קלסר. אמה ישנה, חיוורת כנגד הכרית הלבנה. דניאל ישב בכיסא, מחבק דובון ממולא.
"אנחנו צריכים את הסכמת האב להתחיל בטיפול," אמר הרופא.
לייאם לקח את העט.
ידו לא רעדה הפעם.
הוא חתם את שמו. את אותו שם שכתוב בתיקה השני בשלוש קומות מעל.
איש בחדר לא ידע את זה.
