גיליתי שלאבא יש משפחה נוספת מקבלה של משלוח.
זה היה בליל שלישי. אמא ביקשה ממני להזמין מטען למחשב הנייד שלי מחשבון של אבא כי הייתה לו משלוח חינם. הוא היה במקלחת, הטלפון שלו על השולחן, המסך זוהר עם התראות.
פתחתי את אפליקציית הקניות שלו, הקלדתי את הכתובת שלנו. היא הושלמה אוטומטית אחרי שלוש האותיות הראשונות. אבל מתחת לכתובת שלנו הייתה כתובת שמורה נוספת. אותו שם משפחה. רחוב שונה.
בהתחלה חשבתי שזו כתובת ישנה שבה גרנו פעם. לחצתי עליה. השם בכתובת היה "דניאל האריס". זה היה שם של אבא שלי. תחת "הערה למשלוח" זה כתב: "תקרא לאמה, אל תצלצל בפעמון, התינוקת ישנה."
אנחנו לא היינו עם תינוקת. האח הקטן שלי בן ארבע עשרה. ושמה של אמא הוא לורה, לא אמה.
הבטתי במסך במשך דקה טובה. אחר כך פתחתי את היסטוריית ההזמנות. היו עשרות הזמנות לאותה הכתובת השנייה. חיתולים. מיטת תינוק קטנה לבנה. מנורה לילית ורודה עם עננים. פסנתר צעצוע. תאריכים משנתיים האחרונות.
אמא הסתובבה במטבח, מתלוננת על החשבונות. היא מיינה מטבעות מצנצנת בכדי לשלם על כרטיס האוטובוס לבית הספר שלי. אבא היה בחדר האמבטיה, מזמזם שיר ישן.
גללתי אחורה עוד. אותה כתובת. שרשרת זהב עם לב קטן. זר ורדים שהגיע ב-8 במרץ. עוגת יום הולדת עם ההערה "לאמה".
אמא לא אוהבת ורדים. אבא תמיד מתלונן שפרחים הם בזבוז כסף. ליום הולדתה האחרון, הוא נתן לה מחבת ואמר שזה פרקטי. היא צחקה בזה בפנינו.
לחצתי על סמל הפרופיל ופתחתי את כרטיסי האשראי השמורים. היו שלושה כרטיסים שונים, כולם על שמו. הכרתי רק אחד מהם. זה שאמא שומרת בקופסה קטנה ומסתירה מאחורי הקמח בארון.
דלת חדר האמבטיה נפתחה. נעלתי את המסך והנחתי את הטלפון כאילו הוא צורב לי את היד. אבא יצא עם חולצה ישנה, מייבש את שיערו. הוא נראה רגיל. עייף. מוכר.
"הזמנת?" הוא שאל.
"כן," אמרתי. "סיימתי." הקול שלי נשמע מוזר, כאילו מדבר מישהו אחר.
כל הערב צפיתי בו. איך הוא מנשק את אמא בעדינות. איך הוא אומר לאחי להפסיק לשחק משחקי וידאו. איך הוא בודק את הטלפון כל כמה דקות ומניח אותו הפוך כשהוא רואה שאני מסתכל.
בלילה לא יכולתי לישון. סביב חצות, שמעתי את חריקת הדלת לסלון. התיישבתי. צלליתו חלפה ליד החדר שלי. עקבתי אחריו, יחפה, עם לב דופק.
הוא ישב ליד שולחן המטבח, מואר מאור המקרר, לוחש בטלפון. עצרתי על סף הדלת.
"כן, אגיע מחר," הוא אמר ברכות. "מיא נרדמה? … לא, אל תתעוררי, תנוחי. אשלח את הכסף בבוקר, בסדר?"
מיא. התינוקת שישנה.
הוא שמע את הריצוד ברצפה והסתובב. לרגע הסתכלנו אחד על השני. פניו התרוקנו.
"מי זו מיא?" שאלתי.
הוא לא ענה. הניח את הטלפון עם המסך כלפי מטה על השולחן.
"לך לישון, אלכס," הוא אמר.
"מי זו אמה?" שאלתי. קולי רעד. "למה אתה קונה חיתולים?"
לרגע חשבתי שהוא יכחיש הכל, יצחק, יגיד שהבנתי לא נכון. במקום זאת, הוא סגר את עיניו ונשף, כאילו החזיק את נשימתו שנים.
"שב," הוא אמר.
לא ישבתי. נשארתי עומד.
הוא חיבר את ידיו על השולחן. שמתי לב כמה הן נראות מיושנות. צלקות קטנות, עור יבש. הידיים שתיקנו את האופניים שלי, בנו את המדפים, חתמו על טפסים לבית הספר.
"עשיתי טעויות," אמר. "זה פשוט… קרה. זה מסובך."
"האם הם יודעים עלינו?" שאלתי.
הוא היסס. חציה השנייה של שנייה הספיקה.
"כן," אמר לבסוף. "אמה יודעת שיש לי ילדים. היא חושבת… היא חושבת שאמא שלך ואני רק יחד על הנייר."
המקרר זמזם. מחוץ נשמע אזעקת רכב שהפסיקה. הבית הרגיש קטן מדי.
"אז אנחנו הסוד," אמרתי.
הוא ניער בראשו במהירות. "לא. זה לא ככה. אני דואג לכם. אני פה כל יום. אני—"
"באיזה כסף?" שאלתי. "הכסף שאתה שולח בבוקר?"
הוא הביט בשולחן. "זו האחריות שלי," אמר בשקט. "בשני הצדדים."
"בשתי המשפחות," תיקנתי.
עמדנו שם בשתיקה. שעון המטבח תקתק. התיק של אמא תלוי על הכיסא, פתוח למחצה, קבלה של לחם בהנחה בולטת ממנו.
"אמא יודעת?"
לחיו שלחץ. "לא," אמר. "והיא לא צריכה. זה יהרוס אותה."
"היא כבר הרוסה," אמרתי. "רק שהיא עוד לא יודעת למה."
הוא גמגם כאילו מכה אותו. אחר כך לא אמר כלום. ישב רק שם, מביט במקרר.
חזרתי לחדר שלי, אבל לא ישנתי. בבוקר צפיתי בו מוזג לאמא קפה, מנשק את ראשה, אומר שהוא חייב לצאת מוקדם. הוא לקח את תיק העבודה שלו, את הטלפון, את החיים השניים שלו.
כשהלך, פתחתי את המחשב הנייד הישן שלו. הסיסמה הייתה אותה סיסמה. במייל היו כרטיסי טיסה, חוזי שכירות, תמונות. פעוט עם עיניו, מחזיק את האצבע שלו. אישה עם שיער עייף, מחייכת למצלמה, מתקרבת מספיק בלי לגעת.
העתקתי את הכתובת מההיסטוריה של ההזמנות לפיסת נייר קטנה ושמתי אותה בארנק שלי. אחר כך סגרתי הכל.
לא סיפרתי לאמא באותו יום. או ביום שלאחריו. הידע ישב בתוכי כמו אבן.
שבוע אחרי זה, אבא אמר שיש לו נסיעת עסקים ליומיים. אמא ארזה לו סנדוויצ’ים כי "האוכל במלון יקר מדי". הוא חיבק את כולנו ליד הדלת.
כשהלך, אמא הביט במפתן הדלת סתם כך, אחר כך במבואת הבית הריקה. היא נגעה במצחה ולחששה, "אני מקווה שהמכונית לא תתפרק שוב."
בערב ההוא, פתחתי את אפליקציית הקניות בטלפון שלי ובדקתי את החשבון שלו. הייתה הזמנה חדשה: תרמיל קטן ורוד עם חיות מצוירות, משלוחה לכתובת השנייה. תאריך משלוח צפוי: מחר.
הבטתי בתאריך המשלוח עד שהמסך כהה.
ואז מחקתי את האפליקציה.
