אבי מת ביום שלישי, וביום רביעי מצאתי את המשפחה השנייה שלו.
הייתי בדירתו הקטנה עם אמי, עוברות על חפציו. הם היו כבר חמש שנים פרודים אך לא התגרשו. היא עדיין קראה לו "בעלי" לשכנות. הוא עדיין שלח לה כסף ב-1 לחודש.
המקום נראה כמו חדר מלון זמני. מקרר חצי ריק, מברשת שיניים אחת, צלחת בודדת בכיור. אמי לא הפסקה לחזור על המשפט, "הוא חי כמו רווק," כאילו מנסה לשכנע את עצמה שזה אמת.
פתחתי את הארון כדי לארוז את בגדיו לתרומה. במדף העליון הייתה קופסת נעליים כחולה עם גומי היקפי. היא לא הייתה מצופה אבק. מישהו נגע בה לאחרונה.
בתוכה היו תמונות.
לא תמונות ישנות שלי כילד. תמונות חדשות. אישה בגיל שלי, אולי מעט צעירה יותר. שיער כהה אסוף בקוקו פשוט. ילד בן כ-6. בכל תמונה, אבי היה איתם. מחזיק את תיק הגב של הילד. עומד מאחוריהם ליד שולחן יום הולדת. באחת התמונות, הילד ישב על כתפיו, ידיו בשיער של אבי.
הילד היה נראה בדיוק כמוני בתמונות מבית הספר.
אמי קיפלה את חולצותיו על המיטה. צפיתי בידיה נעות לאט, בזהירות. לא אמרתי כלום. החזרתי את התמונות לקופסה, אך ידיי רעדו והגומייה נקרעה. כמה תמונות נפלו על הרצפה.
היא הסתובבה לשמע הקול. התכופפה, הרימה אחת.
היא הביטתה בה דקה שלמה ללא למצמץ. ואז ישבה על המיטה, עדיין מחזיקה את התמונה, ואמרה בלחש, "אז זה לאן הלך הכסף."
לא היה צעקות. לא האשמות. רק המשפט הזה. היא הניחה את התמונה לצדה, שטחה את השמיכה בכף ידה והמשיכה לקפל חולצות.
בתחתית הקופסה היו מסמכים. חוזה שכירות עם אותו כתובת כפי שמופיע ברישיון הנהיגה שלו. שני שמות כשוכרים: שלו ושל האישה שבתמונות. תעודת לידה של הילד. תחת "אב" היה השם המלא של אבי.
בדקתי את התאריך. הילד נולד שלושה חודשים לפני יום הנישואין העשרים של הוריי.
גם טלפון חכם זול עם פינה שסועה שנמצא במגירת הלילה.
ללא סיסמה. ההודעות האחרונות היו בצ'אט שכותרתו "בית".
האישה: "הרופא אמר שצריך לחזור על הבדיקות החודש הבא. אל תדאג אותו עדיין."
אבי: "אקח אותו בשבת. נקנה לו את הכדור האדום שרצה."
האישה: "הוא שואל למה אתה לא ישן כאן. אמרתי לו שאתה עובד בלילה."
אמי קראה מעל לכתפי בלי לשאול. חשתי את נשימתה על צווארי, קצוצה ולא סדירה. בשלב מסוים היא הניחה את ידה על זרועי, לא לנחם, אלא כאילו תופסת רהיטים ברעידת אדמה.
רשימת השיחות הציגה את המספר שלי, של אמי, ומספר שלישי שקראו לו שלוש פעמים ביום, כל יום, במשך שנים. לפעמים מיד לאחר שהוא דיבר איתי.
חייגתי אליו.
ילד ענה. קולו היה כמו בווידאו של ימי הולדת שההורים שולחים זה לזה. גבוה, רציני, מנסה להישמע מבוגר.
"שלום?"
קפאתי. אמי לקחה את הטלפון מידי.
"שלום, מי זה?" שאלה.
"אני דניאל," הילד אמר. "זה קשור לאבא שלי? הוא לא בא הביתה אתמול."
היה רגע שקט שנמשך יותר מדי. אמי הביטו בי ואז בתמונות על המיטה. פניה לא זזו. היא אמרה בקול יציב שלא נשמע כמו שלה, "איפה אמא שלך, דניאל?"
אישה הגיעה לקו. שמעתי פניקה ברקע, דפיקות בכיסאות, פתיחת ארונות.
"שלום?" קולה נשבר. "קרה משהו? הבוס שלו התקשר. הוא לא הופיע. אף פעם לא עשה את זה."
אמי הציגה את עצמה בשמו המשפחה של אבי. האישה השתתקה. לגמרי. בלי נשימה, בלי קול. ואז דפיקת כיסא נוספת.
"כמה זמן?" שאלה אמי.
"עשר שנים," האישה ענתה. "הכרנו במרכז הרפואי שבו עבדתי. הוא אמר שהוא גרוש."
שאר השיחה הייתה פרקטית. באיזה בית חולים. מתי להגיע עם המסמכים. האם לספר לדניאל עכשיו או אחרי הלימודים. שתי אלמנות מארגנות לוויה לאיש אחד.
לאחר השיחה, אמי עמדה באמצע החדר. לא בכתה. פשוט עמדה. אחר כך לקחה את תעודת הלידה של הילד, קיפלה אותה לחצי והניחה אותה בתיק שלה.
"יש לו זכות בירושה," אמרה. "אתה תעזור לי עם עורך הדין."
הלילה נפגשנו איתם במסדרון בית החולים. האישה הייתה קטנה יותר במציאות מאשר בתמונות. היא אחזה בדניאל בכתף. הוא האחז בכלי משחק, מסובב את הגלגלים באגודלו.
כשהוא ראה את שם אבי על הדלת, לחש, "זה אבא שלי."
אצבעותיה של אמי התקפדו על רצועת התיק, אך פניה נשארו חסרות הבעה. הבנתי שאני היחיד במסדרון שיכול לומר את אותו משפט.
לא התווכחנו. אף אחד לא הרים קול. האחות הביאה שקית פלסטיק עם השעון שלו, הארנק ומפתחות. אמי דחפה את השקית לכיוון האישה האחרת.
"קחי," אמרה. "הוא חי איתך."
האישה הנידה בראש. "לא. היית אשתו."
הן עמדו שם, שתיהן מסרבות לגעת בשקית. לבסוף האחות הניחה אותה על הכיסא ביניהן ויצאה.
שבועיים אחרי זה, בטקס הלוויה, עמדו שתי קבוצות אנשים בצדי הקבר. אמי בצד אחד, האישה ודניאל בצד השני. שכנים ועמיתים פזורים באמצע, לוחשים, מנסים להבין מי מי.
כשסיים הכומר, דניאל ניתק מאמו והלך סביב הקבר אל אמי. הביט בה.
"הוא שיקר לך גם?" שאל.
אמי הנהנה בהסכמה.
"אז אנחנו אותו דבר," אמר.
היא הוציאה את תעודת הלידה המקופלת מהתיק ונתנה אותה לאמו.
"נדבר אחר כך," אמרה. "הוא יקבל את שלו."
בדרך הביתה ישבה במושב הקדמי, מביטה אל ישר. בשלב מסוים אמרה בקול רגוע וכמעט משועמם, "חשבתי שאני היחידה שהוא עזב לבד בדירה בימי שישי."
כעת, כל חודש ב-1 לחודש, אני מעביר כסף לחשבון של דניאל. אמי מזכירה לי אם שוכח. היא כותבת בתיאור התשלום "לימודים שלך".
היא לא הורידה את טבעת הנישואים שלה.
היא גם לא אמרה את שמו של אבי במשך 11 חודשים.
