בני שאל אותי למה יש לי שני ימי הולדת בטלפון.
ישבנו ליד השולחן במטבח. ליאם עשה שיעורי בית בטלפון הישן שלי כי הטאבלט שלו התקלקל. אני קצצתי ירקות. זה היה יום שלישי רגיל.
הוא אמר את זה בשקט, בלי להרים מבט:
"אבא, למה יש לך את 'ליאם' פעמיים באנשי הקשר? אותה תמונה. ימי הולדת שונים."
הסכין עצרה ביד שלי.
הלכתי סביב השולחן והרחתי את הטלפון. הוא היה פתוח ברשימת אנשי הקשר שלי. היו שני רשומות: "ליאם (הבן שלי)" – יום ההולדת האמיתי שלו. ו"ליאם" שוב, אותה תמונה, אך עם תאריך ארבע שנים מוקדם יותר.
מעולם לא ראיתי את הערך השני הזה קודם.
ליאם משך בכתפיו.
"אולי עשית גיבוי שגוי," הוא אמר. "אפשר למחוק את זה?"
אמרתי לו לא, קצת מהר מדי. הוא שם לב. עיניו הצטמצמו כמו של אמו כשהדברים לא מסתדרים.
"זה קשור לעבודה?" שאל.
עניתי שכן. ואז שלחתי אותו למקלחת, הודעתי שהארוחה תהיה מוכנה בעוד רבע שעה.
ברגע שדלת החדר סגורה, ישבתי ופתחתי את המחשב. הידיים רעדו כל כך שהקלדתי את הסיסמה פעמיים לא נכון.
אנשי הקשר של ה״ליאם״ השני סונכרנו מחשבון אימייל ישן שלא השתמשתי בו שנים. חשבון שהיה לי לפני שהתחתנתי עם אנה.
פתחתי את דף שחזור האימייל. הוא ביקש מספר גיבוי לטלפון. זה היה המספר הישן של אנה, זה שהיה לה כשהתחלנו לצאת יחד.
הבטתי במסך זמן רב לפני שלחצתי על 'שלח קוד'.
אנה הייתה בסלון, מקפלת כביסה וצופה בתוכנית. נכנסתי עם הטלפון בקול שקט:
"קיבלת עכשיו הודעת טקסט עם קוד?"
היא הביטה בי בהלם ואז בדקה את הטלפון שלה.
"כן. למה?"
אמרתי שאני צריך את הקוד כדי לשחזר חשבון ישן. היא קראה את הקוד בקול. ואז שאלה:
"איזה חשבון?"
"אימייל ישן," אמרתי. "מלפני שאת."
משהו בפניה התהדק לרגע. אחר כך חייכה כרגיל והפנתה את מבטה לטלוויזיה.
הקוד עבד. תיבת הדואר נטענה לאט, מלאה באבק ובשנים ישנות.
היו רק כמה תיקיות. אחת מהן נקראה "ליאם". אחרת נקראה "קליניקה".
האימייל הכי חדש היה מלפני תשע שנים. שורת הנושא הייתה רק תאריך. אותו תאריך כפי יום ההולדת השני באנשי הקשר שלי.
לחצתי עליו.
שלוש תמונות אולטרסאונד. הודעה מרופא לא מוכר, פונה אליי ואל אנה. "הריון חיוני. מועד לידה משוער…"
תאריך הלידה המשוער היה ארבע שנים לפני הלידה של בני.
החזה הרגיש לי ריק. גללתי למעלה.
עוד אימיילים. תזכורות לפגישות. תוצאות בדיקות. קבלה לתשלום עבור ניתוח.
ואז מילה אחת בשורת הנושא שעשתה לי פה יבש:
"הפסקת הריון."
פתחתי את ההודעה. אישור קצר, שפה קלינית, שעה ותאריך. שורה על "החלטה משותפת של המטופל והשותף". השמות שלנו מצורפים.
ניסיתי לזכור את השנה ההיא. זכרתי את העבודה החדשה. הדירה הקטנה. הריבים על כסף ולו״ז הנסיעות שלי. לא זכרתי שום קליניקה. לא זכרתי שום החלטה.
שמעתי את דלת החדר נפתחת. צליל של רגליים יחפות על רצפת המסדרון.
סגרתי את המחשב למחצה. ליאם נכנס עם שיער רטוב, בפיג׳מה, שואל מה יש לארוחת ערב.
אמרתי לו פסטה. בקושי הצלחתי להוציא את המילה.
הוא ישב ליד השולחן והחל לדבר על בית הספר. מבחן מתמטיקה, ילד לא מנומס בכיתה, דבר מצחיק שהמורה אמר. קולו היה רעש רקע. עיניי נודדות לידיו, כתפיו, קווי האף שלו.
לפני ארבע שנים, היה ליאם אחר.
כשהלך למיטה, פתחתי שוב את המחשב. הפעם בדקתי את תיקיית "נשלחו".
הייתה שם הודעה מהכתובת שלי לאנה, מלפני תשע שנים.
"אני חושב שזה לטובה. אנחנו לא יכולים לעשות את זה עכשיו. אנחנו לא מוכנים. תהיה לנו הזדמנות נוספת."
קראתי את זה חמש פעמים. הרגשתי שאני קורא מילים של מישהו אחר. מישהו קר יותר. מישהו פרקטי.
הלכתי לחדר השינה. אנה גללה בטלפון שלה. התיישבתי על שפת המיטה והצבתי בפניה את המחשב.
"מצאתי את זה," אמרתי. "את זוכרת?"
היא קראה בשקט. שפתה התחתונה רעדה ואז נעצרה. הניחה את המחשב על ברכיה, בעדינות.
"כן," אמרה.
רק זה.
"לא סיפרת לי," אמרתי.
היא הסתכלה עליי כאילו אני לא הגיוני.
"אתה היית שם," היא אמרה. "חתמת על הניירות. נהגת אותי הביתה. חזרת לעבודה למחרת כי הייתה לך פגישה. הסכמנו לא לדבר על זה שוב."
חיפשתי בראש, אך לא היה כלום. רק צורת השנה ההיא, הלחץ הרגיל, העייפות הרגילה.
"למה אני לא זוכר?" שאלתי.
היא הביטתה בקיר.
"כי החלטנו לשכוח," היא אמרה. "ואתה טוב לקבל החלטות. טוב יותר ממני."
ישבנו בדממה. מעבר לקיר הדק שמענו את ליאם זז במיטה, מדפדף בספר.
"האם חשבת לספר לו?" שאלתי.
היא הנידה ראש.
"מה הייתי אומרת? 'היי, היית הניסיון השני שלנו?'", היא אמרה.
המילים הכו אותי כמו דבר פיזי.
סגרתי את המחשב והנחתי אותו על הרצפה. כיבינו את האורות. אף אחת מאיתנו לא נגעה בשנייה.
בין חצות, קמתי והלכתי לחדר של ליאם. הוא ישן, פיו פתוח מעט, יד זרוקה על הכרית.
ישבתי על הרצפה ליד מיטתו וצפיתי בנשימתו.
בטלפון שלי פתחתי את אנשי הקשר והסתכלתי על שתי הרשומות עם שמו.
שיניתי את הרשומה השנייה. מחקתי את השם והשארתי רק את התאריך.
בלי תמונה. בלי צליל התראה. רק יום על המסך.
ואז קבעתי תזכורת שנתית.
היא מופיעה כל שנה עכשיו. אני לא מספר לאף אחד. אני פשוט יושב ליד אותו שולחן במטבח ומניח לה להיות שם בטלפון שלי עד שהסוללה מתרוקנת.
