בני התקשר אליי ממספר ששמור כ"אינסטלטור" בטלפון של בעלי.
היה יום שלישי בערב, כמעט שמונה. הייתי כיוצצת כלים כשטלפון של בעלי החל לצלצל על הדלפק. המסך נדלק: "אינסטלטור". כמעט התעלמתי, אבל השיחה חזרה שלוש פעמים ברציפות.
אין לנו בעיות בצנרת. אין נזילות, שום תיקונים מתוזמנים. לקחתי את הטלפון, ניגבתי את ידי הרטובות במגבת ועניתי.
קול קטן ורועד אמר, "אמא?"
לכמה שניות פשוט הקשבתי לנשימות שלו. מוחי אמר שזה דניאל, בני בן האחד-עשר. אבל עיני התבוננו במילה "אינסטלטור" על המסך.
"דניאל? למה אתה מתקשר מהמספר הזה? איפה אבא?" שאלתי.
היה רגע דממה. ברקע שמעתי רעש טלוויזיה, איזו קריקטורה, וצลיל של כף מכה בכוס. אחר כך בני אמר בשקט, "הוא במטבח. הוא אמר לי לא להתקשר אלייך מכאן."
גביי התרככה וקפאה. "מאיפה, דניאל?"
הוא לחש, "מהבית השני שלנו."
שבתי לשבת לשולחן כי רגליי התחלשו פתאום. הנחתי את הטלפון קרוב לאוזני. "איזה בית שני?"
"הוא אמר שתכעסי אם תדעי. הוא אמר שזה הבית של העבודה שלו," ענה בני בקול שקט וזהיר, כמו ילד שיודע שהוא עובר על הכללים.
שמעתי קול של אישה מרחוק: "דן, זה המורה שלך? הארוחה מוכנה!" נשמע רגוע, מוכר בדרך הכואבת והיומיומית.
"מי זאת?" שאלתי, בקולי כמעט לא נשמע.
"אמא שלו," הוא אמר אוטומטית. ואז תיקן מהר, "אני מתכוון… אמה. אסור לי לקרוא לה אמא כשאני מדבר איתך."
המילה פגעה יותר מכל עלבון. בעלי תמיד אמר שהוא עובד עד מאוחר שלישי וחמישי. לפעמים גם שבת. משמרות נוספות, הוא אמר. שעות נוספות, חוסך לחופשה שמעולם לא יצאנו אליה.
שמעתי כסא זז, צעדים. בני נבהל. "אני חייב ללכת. בבקשה אל תגידי לאבא שהתקשרתי. בבקשה, אמא. בבקשה." השיחה נקטעה.
לרגע ישבתי במטבח השקטה, מקשיבה לטפטוף הברז. ידי רעדו כל כך שלא יכולתי להקליד. פתחתי את הווטסאפ של בעלי וחיפשתי את המספר של "האינסטלטור".
השיחה הייתה מלאה בתמונות. רשימות קניות. תמונה של בעלי על ספה שלא הכרתי, עם דניאל נשען עליו וילדה קטנה ישנה על ברכיו. ילדה שמעולם לא ראיתי לפני כן. הכיתוב כתב: "שני העולמות שלי במסגרת אחת."
ההודעה האחרונה מאותו מספר הייתה מהבוקר: "אל תשכח, מפגש הורים-מורים בשעה 6. הם חושבים שאתה אבא חד-הורי. אל תתאחר שוב."
הוא אמר לי שהוא תקוע בפקק.
גללתי למעלה. היו הודעות שחזרו שש שנים אחורה. מתחילות ב: "אני בהריון. אני יודעת שזה מורכב, אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד."
שש שנים. הבת שלנו לילי הייתה בת שמונה. דניאל בן אחת-עשרה. איפשהו שם בחוץ, היה עוד ילד, בערך בן חמש. בעלי חילק את עצמו לשלוש גירסאות ולא החמיץ אף יום הולדת של אף אחת מהן.
כשהוא חזר הביתה באותו ערב, הריח שלו היה כמו מרכך אחר של בדים. מתוק, וניל. לא שלנו. נישק אותי בלחי, בקלילות, פתח את המקרר, התלונן שאין מיץ תפוזים.
הנחתי את הטלפון שלו על השולחן בינינו, עם המסך כלפי מעלה, כבר פתוח. הצ'אט עם "האינסטלטור" פתוח. פניו התפוגגו מצבע כל כך מהר שזה היה כמעט מרשים.
הוא לא הכחיש. לא באמת. ניסה לסדר מילים למשהו הגיוני: "את לא מבינה… זה התחיל לפני שהיינו רציניים… היא הייתה צריכה עזרה… לא יכולתי פשוט לעזוב…"
אמר "לא יכולתי לעזוב" שלוש פעמים. מעולם לא אמר "סליחה" אפילו פעם אחת.
ביום הבא התקשרתי בעצמי למספר של "האינסטלטור". אישה ענתה. האנגלית שלה הייתה עם אותו מבטא רך כמו שלו. היא אמרה, "שלום?" ושמעתי ילדה קטנה צוחקת ברקע.
הצגתי את עצמי עם שם משפחתו. הייתה דממה ארוכה בקו. ואז היא אמרה, בקול שקט מאוד, "חשבתי שאת האקסית."
שוחחנו עשרים ושלוש דקות. החלפנו תאריכים כמו חלקי פאזל. נסיעות עסקים שלו. משמרות מאוחרות שלו. "סופי השבוע המשפחתיים" שלה. "מפגשי החירום" שלי. הכל הסתדר במקום עם קליק קר ונורא.
היא שלחה לי תמונה של הדלת הקדמית שלהם. הכרתי את כתב היד שלו על פתק דביק עם הפעמון: "אם אני מאחר, חכי לי. תמיד אחזור."
הילדים שלי ישנו בחדר הסמוך בזמן שצפיתי בהודעה ההיא. הבנתי שהוא כתב את אותה משפט בכרטיס יום ההולדת של לילי בשנה שעברה.
בסופו של דבר, הוא לא בחר. אני בחרתי. שלחתי לו שתי שורות: "אתה כבר לא גר כאן. דבר עם העורך דין שלי." ואז השתקתי את המספר שלו.
הוא עדיין מנסה לפצל את עצמו לחלקים. חצי יום ראשון כאן, ערב דחוף של יום רביעי שם, שיחות וידאו עם שני הילדים בו-זמנית. אני נותנת לילדים להחליט מתי הם רוצים לענות.
לפעמים דניאל שואל אם אפשר לבקר ב"הבית השני." הוא אומר שהאחות הקטנה שם בוכה כשאני עוזב. אני אומרת לו, "מבוגרים יצרו את הבלגן הזה. ילדים לא צריכים לתקן אותו."
הוא מהנהן, אבל עדיין מביט בדלת בימי חמישי, כאילו מחכה שאביו ייכנס.
המספר עדיין שמור בטלפון שלי כ"אינסטלטור." אני לא משנה אותו. זה מזכיר לי שאני לא משוגעת. שביום שלישי רגיל אחד, בני התקשר לעזרה מחיים שלא ידעתי שקיימים.
והצנרת בבית שלנו הייתה תקינה כל הזמן.
