בעלי שכח לאסוף את בננו מבית הספר, וכך גיליתי על המשפחה השנייה שלו.
השיחה התקבלה בשעה 17:37. הייתי בסופרמרקט, בוחרת דגני בוקר. על המסך הופיע: "משרד בית הספר". האישה בטלפון אמרה בקול רגוע אך נחוש, שאף אחד לא הגיע לאסוף את דניאל. שירות הלינה אחרי בית הספר נסגר ב-17:30.
קפאתי ליד המדף. מארק תמיד אסף אותו בימי שלישי וחמישי. זו הייתה ההסכמה שלנו. הוא עבד מהבית בימים האלה. בלי פגישות, בלי עיכובים. הרעיון שלו, לא שלי.
התקשרתי למארק. בפעם הראשונה — לא ענה. בפעם השנייה — ישר לתא הקולי. בפעם השלישית, החזה שלי התקשה והידיים רעדו. השארתי את העגלה במעבר ורצתי החוצה מהחנות.
לקח לי עשרים דקות להגיע לבית הספר. דניאל ישב על כסא ליד הדלת, התרמיל על הברכיים, מביט ברצפה. כשהבחין בי, לא רץ, רק קם לאט. "שכחת," הוא אמר. לא מאשים, רק מציין עובדה.
בבית, מארק עדיין לא ענה. בדקתי את הצ'אט המשפחתי שלנו. ההודעה האחרונה ממנו הייתה ב-14:11: תמונה של ספל הקפה והמחשב הנייד שלו. "יום עמוס." נקודה כחולה הראתה שהוא היה פעיל לפני כשעה.
פתחתי את שיתוף המיקום שלו במessenger. הקמנו את זה לפני שנתיים, אחרי שנתקעתי בכביש מהיר בסופת שלג. כמעט ולא התעניינתי בזה. אפילו לא זכרתי שזה עדיין מופעל.
המפה נטענה לאט. אז הופיעה נקודה קטנה. לא בבית. לא בקרבת המשרד שלו. באזור מגורים בצד השני של העיר. שם רחוב שמעולם לא שמעתי.
התקרבתי למפה. הנקודה הייתה יציבה. לא זזה. סיכת מיקום מעל בניין אפור עם חצר פנימית קטנה. נראה כמו קומפלקס דירות רגיל. הסטטוס של מארק מתחת לשמו אמר "פעיל עכשיו."
אמרתי לדניאל שהטלפון של אבא כנראה נגמר והוא תקוע בפקקים. הפעלתי לו סרט מצויר, נתתי לו קצת פסטה, ויצאתי לחדר השינה. ישבתי על קצה המיטה, מבט זקוף למפה. הנקודה לא זזה.
התקשרתי שוב. הפעם ענה בצלצול השני. ברקע נשמעו קולות עמומים. "היי, סליחה, אני בפגישה," הוא אמר. קולו היה עליז, מעט רועש מדי. "מה קורה?"
"באיזה משרד?" שאלתי.
הייתה הפסקה קצרה. "מרכז העיר, כמו תמיד. למה?"
התבוננתי בשם הרחוב על המסך. קראתי אותו בקול רם. לאט. ברור.
השקט בצד השני היה שונה הפעם. כבד, עבה. הוא ניסה לצחוק. "על מה את מדברת?" אבל קולו נשבר במילה האחרונה.
"היית צריך לאסוף את דניאל," אמרתי. "שכחת אותו בבית הספר. שוב, באיזה משרד?"
הוא ניתק את השיחה.
הסתכלתי על הקו המת, כמה שניות, ואז לקחתי את המפתחות שלי. אמרתי לדניאל שאני צריכה להוריד מסמכים ושיישאר בבית, יצפה בטלוויזיה ולא יפתח לדלת לאף אחד. הוא רק הנהן. כבר היה רגיל להיות זה שמחכה.
לקח לי ארבעים דקות לעבור את העיר. כל הדרך, המפה הראתה את אותה נקודה באותו המקום. ללא תזוזה. ללא הסברים ממנו. ללא הודעות.
הבניין היה רגיל. קירות בז׳, אינטרקום ישן, אופני ילדים קשורים בכניסה. חלונות עם צמחים על המשקופים. הרגשתי כאילו נכנסתי לחיים של מישהו אחר.
לא ידעתי את מספר הדירה. רק ידעתי שהוא בתוך הבלוק הזה. עמדתי ליד הכניסה, צופה באנשים נכנסים ויוצאים, הטלפון ביד, המפה פתוחה.
בשעה 19:02 הנקודה זזה מעט ועצרה. קומה קרקעית. צד שמאל. אור נדלק בחלון. וילונות לבנים, צמח קטן, מנורה צהובה.
הייתי מול החלון, בלי אפילו לנסות להסתיר. עצרתי כמה מטרים משם. הידיים שלי היו קרות.
הוא היה שם.
מארק ישב על ספה, בלי ז'קט, בחולצת טי שירט שמעולם לא ראיתי קודם. לידו על הרצפה ישבה ילדה, בערך חמש, ציירה בטושים. היו לה שיער שלו. אותה טבעת עקשנית במצח כמו לדניאל.
מהמטבח נכנסה אישה, נושאת צלחות. באמצע שנות השלושים, פנים עייפות, שיער אסוף אחורה. היא אמרה משהו בחיוך, ומארק לקח את אחת הצלחות. הוא נטה לעברה ואמר משהו בחזרה. שניהם צחקו. הילדה הקטנה משכה בשרוול שלו והראתה לו את ציורה. הוא התכופף להסתכל, ברצינות, קשוב.
הוא נראה כאיש שחזר הביתה מהעבודה אל משפחתו.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. באיזשהו שלב, האישה הביטה לחלון. העיניים שלנו לא נפגשו. השתקפות החדר בזכוכית הסתירה אותי.
הטלפון שלי רעד. הודעה ממארק: "אני יכול להסביר. בבקשה אל תעשו משהו טיפשי. אני חוזר הביתה מאוחר יותר. נדבר."
הוא לא ידע שכבר הייתי שם. על המדרכה. צופה.
פניתי וחזרתי אל הרכב. לא הסתכלתי בדפק. לא התקשרתי. ישבתי במושב הנהג והבטתי בידיים שלי על ההגה.
בשעה 20:19 כתב שוב: "סליחה על האיסוף. התקעתי. דניאל בסדר?"
שלחתי הודעה אחת חזרה: "כן. הוא בסדר."
אחר כך נסעתי הביתה, האכלתי את בננו, עזרתי לו עם שיעורי הבית, ושלחתי אותו למיטה. כששאל, "אבא חוזר הלילה?" עניתי, "אני לא יודעת."
זו הייתה האמת המלאה היחידה שאמרתי כל היום.
בשעה 23:43 שמעתי את המפתח בסגר. ישבתי בשולחן המטבח עם פנקס. בעמוד הראשון כתבתי שלוש שורות: שמו, שם בננו, תאריך היום.
הוא נכנס, חיוור, עיניים אדומות, פתח את הפה לדבר, ואז סגר אותו. הטלפון שלו רעד ביד. הפך אותו הפנים למטה על השולחן.
לא שאלתי מי זה. פשוט דחפתי את הפנקס אליו ואמרתי בקול רגוע, "אתה צריך להחליט כמה משפחות אתה רוצה שיהיו לך. ואז אנחנו נחליט מה נעשה עם שלנו."
הוא ישב לאט. לרגע, הוא נראה כמו זר שהגיע לכתובת הלא נכונה.
בחוץ, אזעקת רכב פעלה לרגע ואז נישאה. הבית שקט שוב. המפה בטלפון שלי עדיין הראתה את מיקומו כ'בית.'
