בעלי מת ביום שלישי. ביום שישי, גיליתי את המשפחה השנייה שלו.
מרק היה בדרך הביתה מהעבודה כשמשאית פגעה בו. המשטרה אמרה שזה היה מיידי. כשאני הגעתי לבית החולים, נשאר רק הגוף על מיטה עם נעליו בתוך שקית פלסטיק.
חתמתי על מסמכים שלא קראתי. עניתי על שאלות שאני לא זוכרת. כולם אמרו, "אם את צריכה משהו, תתקשרי." הנהנתי וחזרתי לדירה שלנו, שם כוס הקפה שלו עדיין עמדה על השולחן.
ביום חמישי התחלתי להתקשר לטלפון שלו מתוך הרגל. הטלפון עבר ישירות לתא הקולי. הקשבתי לקולו שלוש פעמים, ואז כיביתי את הטלפון והנחתי אותו במגירה.
ביום שישי בבוקר אישה התקשרה אלי ממספר לא מוכר. קולה רעד. היא שאלה, "את אמה?" אמרתי כן. היא שתקה רגע, ואז אמרה, "אני… אני אשתו של מרק."
צחקתי, צחוק קצר ומכוער. אמרתי לה בטעות, בטח היא טועה. היא אמרה את השם המלא שלי, הרחוב שלנו, העיר שלנו. ואז היא אמרה, "הוא מת ביום שלישי. גם המשטרה התקשרה אלי."
רגליי התחילו לרעוד. ישבתי על רצפת המטבח. המקרר זמזם כאילו כלום לא קרה.
היא אמרה ששם שלה הוא לורה. הם היו ביחד תשע שנים, נשואים שש. הם גרו במרחק ארבעים דקות בבית קטן ליד הכביש המהיר. היה להם ילד.
אמרתי לה שאנחנו נשואים כבר שבע שנים. בלי ילדים. שמעתי משהו נשבר בצד שלה בשיחה, ואז ילד ששאל, "אמא, מה קרה?"
הסכמנו להיפגש באותו אחר צהריים בבית קפה בין הערים שלנו. לבשתי את השמלה השחורה שבחרתי ללווייה. לא ידעתי מה עוד ללבוש.
לורה נכנסה כשהיא מחזיקה את ידו של הילד. הילד היה בן בערך חמש. היו לו עיני מרק. אותו צבע, אותו האופן שבו הוא מצמצם כשהוא מסתכל מסביב. הוא עצר כשראה אותי, כאילו זיהה משהו שהוא לא הבין.
ישבנו. לא לחצנו ידיים. נואה, הילד, הלך לפינת הילדים עם מכונית צעצוע בזמן שצפינו בו כאילו הוא הוכחה.
לורה הניחה תיקייה על השולחן. בתוכה היו תמונות. מרק במנגל, מרק מצייר את קיר חדר השינה, מרק מחזיק תינוק חמוד. בתמונה אחת הוא לבש את אותה חולצה שלבש ביום הנישואין האחרון שלנו.
הראיתי לה את התמונות שלי בטלפון. מרק במטבח שלנו, מרק בחוף הים, מרק בונה את המדף איקאה עליו התלונן במשך שבועות. אותו חיוך. אותה שעון על פרק היד.
הבריסטה המשיך לשאול אם אנחנו רוצים עוד משהו. הקפה שלנו התקרר. לבסוף לורה אמרה, "הוא סיפר לי שהיה לו נסיעות עבודה. לפעמים שבועיים ברציפות." אמרתי, "הוא אמר לי שהיה לו פרויקט בעיר אחרת. כנראה שזה כששהה כאן."
התחלנו לספור חודשים. הפגישות המאוחרות שלו, הדד-ליינים שלו, הכנסים שלה, ההכשרות שלה. כל פער בחיים שלי התאים בדיוק לפער אצלך.
בשלב מסוים נואה חזר ועלה לכיסא בין שנינו. הוא הביט בי ושאל, "את גם מכירה את אבא שלי?"
פתחתי את הפה אך לא יצאו מילים. לורה אמרה, "היא עבדה איתו." קולה נשבר במילה האחרונה. הילד הנהן כאילו זה הגיוני.
בבית פתחתי את המחשב הנייד של מרק. הסיסמה הייתה כמו תמיד. בפנים, השקרים היו מסודרים בתיקיות מסודרות.
שני חשבונות אימייל. שני לוחות שנה. אחד שכותרתו "עבודה", השני "אישי", אבל שניהם היו אישיים. כרטיסי טיסה, הזמנות במלון, קבלות. לפעמים הוא התבלבל בשמות שלנו — השם שלה בסוף השבוע שלי, השם שלי בשלה.
מצאתי תמונה שהוא לא שלח לי מעולם. הוא ישב במחזה בית ספר, נואה על ברכיו, כתר מנייר על ראשו. בפינה ראיתי את הקשה של לורה, מחזיקה תוכנית.
התאריך בתמונה היה ביום שבו הוא אמר לי שהטיסה שלו התעכבה ויגיע אחרי חצות.
גללתי עד שהעיניים שלי כאבו. הוא כתב לה מיילים ארוכים על העתיד שלהם. בית גדול יותר, גינה, כלב לנואה. אלי כתב הודעות קצרות ופרקטיות. "אל תשכחי לשלם חשמל." "אשוב מאוחר." "אוהב אותך."
הלוויה הייתה ביום שני. שתי המשפחות נוכחו.
לורה עמדה בצד אחד של ארון הקבורה, אני בצד השני. עינינו נפגשו מעל לזרי הפרחים. אנשים לחששו, ניסו לנחש מי מי. אף אחד לא דיבר איתנו ישירות על זה.
נואה הדבק לזרועה של לורה, מביט בקופסה העץ. אמי אחזה במרפקי בחוזקה עד שכאב.
כשזה נגמר, כולם הלכו לכיוונים שונים. לא היו מריבות. לא סצנות. רק שתי אלמנות שהלכו לשתי מכוניות נפרדות באותו חניון, כל אחת מחזיקה מפתח שונה לחיים של אותו אדם.
שבוע לאחר מכן הבנק התקשר בגלל המשכנתא שלמרק היה עם לורה. למחרת, בעל הבית שלח לי מייל על שכר הדירה שצריך לשלם. שמו היה בשני החוזים.
תעודת המוות הגיעה בדואר. תחת "מצב משפחתי" נכתב: נשוי.
לא נאמר למי.
