בני קרא לגבר אחר 'אבא' בשיחה באזניות.
היה יום שלישי בערב, כמעט 21:00. אני שטפתי כלים, הטלפון שלי נטען בסלון. אשתי, אמה, שימנה את למן בן השמונה למיטה.
שמעתי את הטלפון מצלצל. ואז הפסיק. ואז צלצל שוב. צלצולים קצרים, חסרי סבלנות.
אמה קראה מהמסדרון:
"דניאל, הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל, תוכל לענות?"
נגבתי את ידי והלכתי לסלון. המסך הראה: “מספר לא מזוהה”. לחצתי סירוב. שנייה אחר כך, אותו מספר התקשר שוב.
לפני שיכולתי להגיב, למן יצא מחדרו, תפס את הטלפון מהשולחן ואמר:
"אבא, אני אענה!"
הוא הניח על רמקול, בשמחה:
"היי, זה למן!"
קול גברי, בגילי, רגוע ובטוח:
"היי, חבר. אמא שלך בבית? תוכל להעביר לה את הטלפון או לאבא שלך?"
למן השיב מיד:
"אמא כאן. אבא בעבודה. מי המדבר?"
עמדתי מטרים ספורים ממנו.
אמה קפאה במפתן דלת חדרו של למן, מברשת שיניים ביד. היא הלכה כמעט ולבנה.
הגבר בטלפון צחק בעדינות:
"זה מארק. זוכר? מבית האגם. תעבירי בבקשה לאמא שלך."
למן הביט באמה:
"אמא, זה מארק. מבית האגם. הוא חושב שאבא בעבודה."
אמר זאת בשלווה, כמו עובדה. כאילו זה נורמלי.
שלחתי יד ולקחתי את הטלפון מידו.
"זה אבא שלו," אמרתי. "האמיתי."
שתיקה בקו. שתיים שניות. שלוש.
אז קולו השתנה, הפך יבש ורשמי:
"אה. סליחה. טעות במספר."
השיחה הסתיימה.
למן נראה מבולבל.
"למה הוא ניתק? אמרתי משהו לא נכון?"
אמה סוף סוף זזה.
"למן, לך לצחצח שיניים. עכשיו," אמרה.
קולה היה גבוה מדי, מהיר מדי.
הוא משך בכתפיים והלך לחדר האמבטיה. שמעתי את המים זורמים, מברשת השיניים נגד הכיור.
הנחתי את הטלפון על השולחן.
"מי זה מארק," שאלתי, "ומה זה בית האגם?"
אמה התיישבה על יד המושב בספה מבלי להסתכל עליי.
"זה… מהעבודה שלי. היה לנו טיול גיבוש בשנה שעברה. אתה יודע את זה."
ידעתי. היה אירוע חברה ליד אגם. יומיים. היא חזרה עייפה ומלאת התרגשות, עם עשרות תמונות של הטבע וסלפי קבוצתי. לא שים לב לשמות.
"למה הבן שלנו חושב שאני בעבודה בשעה תשע בערב," שאלתי, "בעוד שאני עומד מולו?"
היא בלעה רוק.
"דניאל, אתה מגזים. זו טעות. למן לא תמיד—"
"מי הוא קורא 'אבא' כשאני לא פה?"
היא הרימה את מבטה אז. ראיתי את התשובה לפני שפתחה את פיה.
"לפעמים," היא אמרה לאט, "כשאנחנו מבקרים בבית האגם בסופי שבוע, אני… לא תיקנתי אותו מיד. הוא קרא למארק 'אבא' פעם כאנשהו בדיחה. כולם צחקו. זה הפך לנורמה."
בזתי בה.
"אילו סופי שבוע?"
עיניים עצומות לשנייה.
"היית אצל אמא שלך, עשית שיפוצים. זוכר? ואחר כך ההדרכה בשיקגו. ובדיקת החשבונות במרץ. אמרתי שאני אצל אחותי עם למן. הלכנו לאגם במקום."
ניסיתי לספור. זה היה לפחות ארבעה סופי שבוע. אולי חמישה.
"האם ישנת איתו?" שאלתי.
היא לא השיבה מיד. שיניים לחצו על שפה תחתונה. אצבעות מפללות את שוליים של הסוודר שלה.
"כן," היא אמרה.
בחדר האמבטיה, המים הפסיקו. למן מפמפם משהו מסרט מצויר.
"כמה זמן?"
"כמעט שנה," היא אמרה. "מאז אותו טיול הראשון."
אמרה זאת בלי דרמה, פשוט קבעה תאריך.
הסתכלתי על הטלפון. היסטוריית שיחות: אותו מספר ניסה להשיג אותי כבר שלושה ימים. לא שמתי לב. חשבתי שזה ספאם.
"למה הוא מתקשר אליי?" שאלתי.
"כי אמרתי לו שזה נגמר," היא אמרה. "ביום ראשון. הוא רצה לדבר איתך. גבר לגבר. לא נתתי לו את המספר שלך. נראה שהוא מצא אותו דרך העבודה."
דלת חדר האמבטיה נפתחה. למן נכנס, שיער מקומט, פיג׳מה קצרה מעל הקרסוליים.
"אבא, תוכל להשכיב אותי?" שאל.
התזמון שלו היה מדויק, כאילו עשה חזרות על זה כל חייו.
הסתכלתי על אמה. היא הביטה ברצפה.
הלכתי לחדרו. אותם הפוסטרים, אותו מנורה לילית בצורת טיל. אותה צעצוע דינוזאור על הכרית.
הוא טיפס למיטה, התהפך על צד, החזיק את הדינוזאור על החזה.
"אבא?"
"כן?"
"האם האיש הזה הוא חבר שלך?"
"לא," אמרתי. "הוא לא חבר שלי."
למן חשב לשנייה.
"אמא בוכה כשהיא חוזרת מאגם," אמר בשקט. "חשבתי שזה כי היא מתגעגעת אליך."
הוא התנפנף, ואז הוסיף:
"אנחנו עדיין נוסעים לאגם בקיץ?"
כסיתי אותו בשמיכה.
"אני לא יודע," אמרתי. "נראה."
הוא הנהן, מרוצה מהתשובה, ועצם את עיניו. בחוץ במסדרון, שמעתי את אמה מטיילת במטבח, פותחת ונסגרת ארונות ללא מטרה.
ישבתי על קצה המיטה עד שהנשימה שלו נעשתה איטית ואחידה.
ואז חזרתי לסלון, הרמתי את הטלפון ושמרתי את המספר הלא מזוהה תחת איש קשר חדש: "מארק – אגם".
לא התקשרתי אליו חזרה.
אמרתי לאמה שנשוחח מחר אחרי העבודה, בבית קפה ליד המשרד. מקום ציבורי. שולחן ניטרלי. בלי צעקות.
היא הסכימה.
אותו לילה ישנתי על הספה. בשעה 3:17 לפנות בוקר, המסך נדלק פעם אחת עם הודעה מהמספר הלא שמור. לא פתחתי אותה.
הבוקר, ארזתי תיק קטן והעברתי אותו למכונית לפני שלמן התעורר.
הוא נכנס למטבח, משפשף את עיניו.
"אבא, אתה לוקח אותי לבית הספר היום?"
"כן," אמרתי.
"ומה אחרי בית הספר?"
"אחרי בית הספר," עניתי, "אני אביא אותך. נלך לאכול גלידה. אמא תתעכב קצת."
הוא הנהן והתחיל לאכול את הדגנים שלו. השגרה ניצחה.
בבית הקפה אחר כך, אמה שאלה אם הכל נגמר בינינו.
אמרתי לה שכרגע, לא נגמר ולא תוקן כלום. זה רק נכתב. שמות, תאריכים, בית האגם, סופי שבוע. שנה.
אחר כך חזרתי לעבודה, עניתי למיילים, נכחתי בפגישות, אישרתי דוחות.
כשהטלפון צלצל שוב אחר הצהריים מהמספר אותו, סירבתי לענות וכיביתי את הצלצול.
איש הקשר "מארק – אגם" נשאר בטלפון שלי.
עדיין לא מחקתי אותו.
