בני התקשר אליי ממספר שמור כ'אינסטלטור' בטלפון של בעלי.
עמדתי במטבח, מחכה לשליח. הטלפון צלצל, מספר לא מוכר. עניתי ושמעתי: "אמא, זה אני. אל תסגרי." זה היה ליאו, בני בן השתים-עשרה.
כמעט הפסקתי להחזיק את הטלפון. ליאו אמור היה להיות בבית הספר. זיהוי השיחות לא הראה כלום. שאלתי מאיפה יש לו את המספר הזה. הוא ענה: "מסלול טלפון של אבא. שמור תחת 'אינסטלטור'. אל תגידי לו שהתקשרתי אלייך."
המחשבה הראשונה שלי הייתה ספאם, טעות, משהו כזה. שאלתי איפה הוא נמצא. הוא אמר בכתובת שמצד שני של העיר, אזור שבו אף פעם לא היינו. הוא ללחש את שם הרחוב כאילו מפחד שמישהו ישמע.
תפסתי את המפתחות, אמרתי בעבודה שיש לי מצב חירום, ונסעתי לשם. הכתובת הייתה בניין דירות ישן ואפור, מגרש משחקים קטן בחוץ, שני נדנדות שבורות, אופניים זרוקים באדמה. הרגשתי כאילו זו לא החיים שלנו.
ליאו עמד ליד הכניסה עם תיק גב זול שמעולם לא ראיתי. המעיל שלו היה קטן מדי, השרוולים מעל מפרקי הידיים. לא זה שקניתי לו בסתיו שעבר. הוא נראה בו זמנית מבוגר וקטן יותר.
הוא התקרב אבל לא חיבק אותי. רק אמר: "יש לנו רק עשר דקות, היא הלכה לחנות." שאלתי מי היא "היא". הוא הביט ברצפה וענה, "המשפחה השנייה של אבא."
לרגע לא הבנתי את המילים. ואז הכל התחבר: הערבים המאוחרים שלו "במשרד", טיולי הקמפינג "רק אבא ובן", הסופי שבוע ששם אמר שהוא לוקח את ליאו לכפר עם חברים. הגרון שלי התייבש.
אמרתי לליאו להסביר. הוא דיבר כאילו חזר על זה המון פעמים. הייתה אישה בשם אנה. היא גרה בבניין הזה עם ילדה קטנה, נינה בת חמש. בעלי, מארק, הגיע לכאן "לתקן דברים" כמעט כל שבוע. לפעמים עם ליאו, לפעמים בלעדיו.
ליאו אמר שבתחילה חשב שאנה היא רק חברה של אבא. ואז הוא שמע את נינה קוראת למארק 'אבא' גם היא. הוא חיכה שמארק יתקן אותה. מארק לא עשה את זה.
שאלתי כמה זמן זה קורה. ליאו משך בכתפיים: "אני חושב… שלוש שנים? מאז שלפני שנינה יכלה לדבר." שלוש שנים. בני נשא את זה לבד שלוש שנים.
שאלתי למה הוא לא סיפר לי. הוא אמר שמארק אמר לו שאני "רגישה מדי" ושהדבר יהרוס את המשפחה. שליאו חייב להיות "גבר" ולשמור על הסוד. אם הוא יגיד לי, אמר מארק, כולנו נישאר לבד.
דלת upstairs נטרקה. ליאו זיעזע ותפס את השרוול שלי בפעם הראשונה. "היא חזרה, את חייבת ללכת," הוא אמר. אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום. ואז ראיתי אותה.
אישה בשנות השלושים שלה, פנים עייפות, שקיות קניות מפלסטיק דק. לידה ילדה קטנה במעיל ורוד עם שרוול קרוע. הילדה רצה קדימה, ראתה את ליאו וחייכה. "ליאו! אבא בא היום?" שאלה בקול ברור.
האישה קפאה כשהבחינה בי. עיניה עברו מליאו לרכב שלי, לתעודת העבודה שלי בחבלים. היא הבינה מהר יותר ממני. השקיות כמעט נפלו מידיה.
שאלתי אותה בשקט, "כמה זמן את מכירה את מארק?" היא בלעה ואמרה, "שבע שנים." לחשתי בחזרה, "אני נשואה לו חמש עשרה שנים." הילדה כבר סיפרה לליאו על איזה סרט מצויר, בביטחון מלא באוויר שסביבה.
שמה של האישה היה אנה, כפי שליאו אמר. היא חשבה שאני גרושתו של מארק. היא חשבה שהוא פשוט "מתמודד עם קושי לשחרר את העבר". הוא סיפר לה שאני לא יציבה, מניפולטיבית, מסוכנת עם כסף. רשימה של דברים שמעולם לא הייתי.
היא הזמינה אותי לעלות, כמעט באופן מכאני. ליאו התחנן אליי שלא אעשה את זה, אבל עליתי. הייתי צריכה לראות את זה. הדירה שלהם הייתה קטנה אך מסודרת, ציורי ילדים על הקירות, תמונה של מארק עם נינה על המקרר, עוגה על הפנים שלהם.
התמונה הייתה מתאריך השנה שעברה. באותו יום הוא שלח לי סלפי מכנס עבודה. אותו חולצה. אותו חיוך. ילד שונה על הכתפיים שלו.
התבוננתי סביב והבנתי שאני מכירה כמה מהצעצועים האלה. לא בדיוק אותם, אבל המותג, הסוג. מארק אמר לי שהם "של ילדת קולגה". קנה בכרטיס משותף שלנו.
אנה הציגה לי טופס בית ספר שבו מארק רשום כאביה של נינה, איש קשר חירום, אותו מספר טלפון שהיה לי איתו. אותיות באותו כתב יד בתיבת החתימה של ההורים. בלי לנסות להסתיר את זה על הנייר. רק מאיתנו.
ליאו ישב על כיסא ליד הדלת, ידיים בין הברכיים, כאילו אורח. הילדה נשענה על זרועו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. הוא לא דחק אותה.
שאלתי את אנה אם מארק גר איתם. היא אמרה לא, "עדיין לא". הוא "עובד על זה", אמר שהגירושים יהיו "בקרוב", ש'אני מקשה על זה'. הוא הבטיח לעבור כשתתבהר העניינים.
אמרתי לה שאין גירושים. אין ניירת. אין עו"ד. אין שיחות. כלום. רק מברשת שיניים שלו בשירותים שלנו ונעליים ליד הדלת. החולצות בארון שלי.
אנה התיישבה לשולחן המטבח בלי לומר מילה. הילדה שאלה אם היא יכולה לצפות בטלוויזיה. אף אחד לא ענה. היא קמה והדליקה אותה בעצמה.
ליאו הביט בי, אחר כך באנה. ואז אמר בקול קטן מאוד, "לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי שמישהו יהיה לבד."
הוא היה מבלה סופי שבוע כשהוא מחליף שמות בראשו. קורא לאותו אדם 'אבא' בשתי כתובות, לומד שתי מערכות חוקים. לא בוכה, כי גברים אמיתיים, כפי שמארק אמר לו, "לא עושים דרמה".
מארק התקשר אז. שמתי אותו ברמקול. נשמע שמח, שאל אם אני יכולה לאסוף את החליפה שלו מהנקוי הכספים. אמר שיהיה 'מאוחר במשרד'. ברקע שמעתי תנועה, רדיו ברכב, שום דבר מיוחד.
אמרתי, "אנחנו במשרד שלך השני." שקט. אז נשמע נשימה חדה ורדודה. הוא ניתק בלי מילה.
אף אחד לא רדף אחריו. אף אחד לא צעק. הילדה צפתה בסרט המצויר שלה. אנה הביט לשבר בשולחן. ליאו נשען על הקיר ועצם עיניים.
שעתיים לאחר מכן התקשרתי למנעולן לבית שלי ולעורך דין לנושא הנישואין שלי. אנה התקשרה לעובדת סוציאלית בסוגיית המזונות. לא תכננו דבר יחד. פשוט עשינו כל אחד את מה שצריך.
מארק לא הגיע לשום דירה באותו יום. אחרי שבוע שלח לי הודעה שלוש משפטים על כך שהוא "מבובל" ו"מוצף". שלחתי לו תמונה של הטופס מהבית הספר שבו שמו כאבי נינה ולא עניתי.
ליאו עכשיו מחזיק שתי ערכות מפתחות על הטבעת שלו. הוא מבלה חלק מהימים איתי, חלק עם אנה ונינה. בית המשפט עדיין מטפל בשאר.
אנחנו לא מדברים הרבה על מארק. אנחנו מדברים על זמני אוטובוס, שיעורי בית, מה לבשל לארוחת ערב. אנחנו קונים מעילים שמתאימים באמת.
המספר שהיה אי פעם שמור תחת 'מארק' בטלפון שלי הוא עכשיו רק עשר ספרות בלי שם. המספר שהיה שמור כ'אינסטלטור' בטלפון שלו הוא של בני. כל פעם שהטלפון מצלצל – אני עונה.
