הזקן שישב לבד על ספסל במגרש המשחקים כל ערב כתב שם במחברת שלו, וביום גשום אחד הבן שלי הגיע הביתה עם השם המדויק הזה על פיסת נייר מקומטת.
חודשים ארוכים צפיתי בו מחלון הדירה שלנו. תמיד אותו הדבר: מעיל כחול כהה, כובע אפור, ומקל עץ מונח לצדו. הוא הגיע כשהילדים כבר רצו סביב, ישב על הספסל המרוחק והסתכל עליהם בשקט. לפעמים חייך, לפעמים שפתיו זזו כאילו מדבר עם מישהו בלתי נראה.
הורים אחרים ליטפו ביניהם. חלקם קראו לו מוזר, אחרים אמרו שכנראה הוא בודד. כמה פעמים חשבתי לגשת ולשאול אם הוא צריך עזרה, אבל אז הטלפון צלצל, או שהאמה נפלה, או שליאו החל לבכות, וההרף הזה נמוג.
ערב אחד, כשהדחפתי את בן שבעי, נוח, על המתלה, שמתי לב שהזקן כותב משהו במחברת קטנה. לאט, בזהירות, כמעט בכבוד. כשבחורה צחקה קרוב, הוא עצר, הרים את מבטו, ועיניו התמלאו כל כך בכמיהה שאני הרגשתי כאב מוזר בחזה.
"אמא, הסבא ההוא תמיד פה," אמר נוח בעקבות מבטי.
"אולי הוא אוהב ילדים," עניתי בערפל, מסדרת את צעיפו של נוח.
"אין לו ילדים," הכריז נוח בביטחון של ילד שקיבל החלטה. "אחרת היו איתו. "
כמעט צחקתי, אבל המילים נשארו שלי בגרון כשראיתי את ידיו הרועדות של הזקן כשהוא סוגר את המחברת שלו.
הפיתול הראשון האמיתי הגיע ביום שלישי, כשהשמים היו בצבע של כותנה מלוכלכת. התחיל גשם בדיוק כשהבית ספר נגמר. מיהרתי לאסוף את נוח, מדמיינת כבר נעליים רטובות ואף מנזלת. במקום זאת, מצאתי אותו מתחת למזגן, אוחז בפיסת נייר רטובה, עיניו גדולות.
"אמא," נפלט ממנו ברגע שראה אותי, "את מכירה ילדה בשם אנה?"
השם פגע בי כמו אבן. לשנייה המסדרון התהפך. בלעתי ברוק. "יש הרבה אנות, מתוקי. למה?"
הוא פתח את אגרופו. על הנייר המקומט, בכיתוב רועד, היה רק מילה אחת: אנה.
"הסבא מהמגרש נתן לי את זה," הסביר. "הוא עמד מחוץ לשער בית הספר. שאל איך קוראים לי, ואז נתן לי את זה ואמר, 'בבקשה תראה את זה לאמא שלך.' ואז הלך.
לקחתי את הנייר, אצבעותיי פתאום קרות. הכתב דק, לא יציב. אותו שם שבמשך שבע שנים ניסיתי לא לומר בקול.
הבת שלנו, אנה, חייתה רק שלושה ימים בדיוק.
נוח ידע שיש לו אחות "שהיא בשמיים," כמו שהסברנו לו, אבל אף פעם לא השתמשנו בשמה בבית. זה כאב מדי.
"אמא, את בסדר?" משך בשרוולי.
"אמר לו משהו נוסף? איך הוא נראה?" שאלתי, אף שידעתי כבר את התשובה.
"אותו סבא מהמגרש. מעיל כחול, מקל. הוא נראה… עצוב." נוח הזעיף פנים. "עשיתי משהו לא בסדר?"
"לא, מתוקי," לחשתי, לוחצת אותו לחיבוק מהיר. "לא עשית כלום לא בסדר."
באותו לילה כמעט לא ישנתי. המשכתי לראות את פני הזקן, את האופן השברירי שבו החזיק את המחברת, את השם על הנייר שעלה באש בראשי. האם זו הייתה צירוף מקרים? בדיחה אכזרית? או משהו הרבה יותר גרוע?
למחרת עזבתי את העבודה מוקדם והלכתי לבד למגרש המשחקים. הרוח חד, הנדנדות חרקו בריקנות. הוא כבר ישב שם, על הספסל שלו, המחברת על ברכיו.
ליבי דפק חזק כשניגשתי אליו. מקרוב הוא נראה אפילו זקן יותר, עורו דק כמו נייר, עיניו בהירות אך חיוורות.
"סליחה," התחלתי, קולי רועד יותר ממה שציפיתי.
הוא הרים מבטו, מופתע, ואז הבין. "את אמם של נוח," אמר בעדינות, במבטא שלא הצלחתי למקם.
"כן. אתמול, בבית הספר… נתת לו פיסת נייר עם זה." הראיתי לו את הפתק המקופל. "למה? מאיפה הבאת את השם הזה?"
הוא הביט על הנייר רגע ארוך, ואז על פניי. משהו בהבעה שלו השתנה, כאילו ראה דרך השנים במקום שניות.
"אני מצטער אם הפחידתי את הילד," אמר בשקט. "לא היה לי זכות. אבל אני… חשבתי שאולי תביני."
"להבין מה?" הסבלנות שלי נתפסה. "זה השם של הבת שלי. היא מתה בתינוקות. אתה חושב שזה איזה משחק?"
ידיו רעדו באלימות עתה. הוא לחץ אותן יחד כדי להרגיע אותן.
"שמה של נכדתי הוא אנה," לחש. "היה. אני כבר לא יודע. לא ראיתי אותה מאז שהיא הייתה בת שלוש."
העולם כאילו עצר את נשימתו.
"בני," המשיך בולע, "עזב את ארצנו לפני שנים רבות. רבנו כשהאשה שלו הייתה בהריון. אמרתי דברים טיפשים, קשים. הוא אמר לי להתרחק. כשהקטנה אנה הייתה בת שלוש, הם עברו לכאן. הוא שלח תמונה אחת. אחת. ואז כלום. טלפון השתנה. כתובת השתנתה. ביליתי עשר שנים בצפייה בילדים בגני שעשועים, מקווה… מקווה לראות את פניה."
הוא פתח את המחברת באיטיות כואבת. כל דף עוטר בשם יחידים, שוב ושוב: אנה. חלק כתובות ישר, חלק משונות, חלק עם דיו שהשתגע מדמעות.
"אני יושב כאן כל יום," אמר. "אני מדבר לילדים בראשי. מדמיין שהיא כאן, שהיא צוחקת. אתמול, כשראיתי את הילד שלך, משהו… משהו בעיניו…" קולו נשבר. "חשבתי שאולי יש לו אמא שמבינה מה זה לאבד ילד שאוהבים עדיין."
הזעם שלי נמס, נשארה רק עצבות כבדה.
"אז נתת לו את זה?" שאלתי בשקט.
הוא הנהן, בושה על פניו. "רציתי לשאול אותך… איך את חיה עם הכאב הזה? אבל כשהראיתי אותך, איבדתי את האומץ. אני טיפש זקן." הוא ניסה לחייך. נראה שזה כאב לו.
ישבתי לידו. לוקחים זמן פשוט הקשבנו למגרש הריק. ציפור קפצה ליד הנדנדות, לא מפחדת.
"אנה שלי מתה לפני שבע שנים," אמרתי לאט. "עדיין מתעוררת בלילה ומושיטה יד אליה. אני עדיין נמנעת ממדורי תינוקות בחנויות. אני עדיין שונאה את החודש שבו נולדה. אבל יש לי גם את נוח. הוא צוחק, שואל שאלות, מושך אותי חזרה לחיים אם אהבתי את זה או לא."
דמעה החלקה על לחיו.
"אין לי אף אחד," לחש. "אשתי מתה לפני חמש שנים. בני…" הוא הניע בראשו. "לפעמים אני בא לכאן וחושב: אם אשב בשקט מאוד, אולי העבר ימצא אותי."
הפיתול השני הגיע אז, לא ממנו, אלא מפיו שלי.
"בוא מחר בשלוש," שמעתי את עצמי אומרת. "כשבית הספר מסיים. עמוד שוב ליד השער. אבל הפעם, אל תן לנוח רק פיסת נייר. דבר איתו. ספר לו על אנה שלך. הוא ישמע. הוא תמיד שומע."
הוא הביט בי, מופתע. "למה את עושה את זה בשבילי?"
"כי," עניתי, כשגרוני כווץ, "אולי לאנה שלי היה סבא כמוך. וכי הבן שלי צריך ללמוד שלזקנים על ספסלים יש סיפורים, לא רק קמטים."
הוא לחץ את שפתיו יחד, נאבק על שליטה. "איך קוראים לך?" שאל.
"לורה."
"תודה, לורה," אמר, מבטא בזהירות כאילו מפחד לשבור את השם.
למחרת, נוח רץ החוצה מבית הספר וכמעט התנגש בזקן בשער. צפיתי מרחוק. הם דיברו. תחילה ביישנות, ואז בהתלהבות גדלה. הזקן הראה לו את המחברת; נוח הצביע על משהו, צחק, ואז פתאום לחץ את המחברת אל חזהו כאילו זאת אוצר.
בערב ההוא, נוח פרץ אל הדירה.
"אמא!" צעק. "שמו ויקטור! לנכדתו אוהבת בלונים צהובים, בדיוק כמוני! והוא לא יודע איפה היא, אז אמרתי לו שנוכל לחלוק. הוא יכול להיות סבא נוסף שלי ואני נכד נוסף שלו עד שימצא אותה. זה בסדר?"
עיניי התמלאו דמעות כל כך מהר שנאלצתי להסיט מבט.
"זה בסדר, אמא?" חזר וטלטל בדאגה.
הבטתי בבני, בתקווה שהוא נושא כל כך בקלילות, וחשבתי על ילדה קטנה ששמנו חששנו לומר במשך שבע שנים.
"כן," אמרתי, קולי נשבר אבל יציב מספיק. "כן, נוח. זה לא רק בסדר."
מאותו יום, הזקן לא ישב לבד על ספסל במגרש המשחקים. הוא ישב ליד נוח, לפעמים קרא, לפעמים צפה, ולפעמים פשוט כתב בשקט שם במחברת שלו. לא רק שם אחד יותר. בדף האחרון, בכתב הרועד ההוא, הוסיף עוד אחד.
אנה.
נוח.
למטה, בכתב קטן ורועד נוסף, מילה אחת:
משפחה.
