הנער שהחזיר את אותו ארנק אבוד אל דלת ביתי כל יום ראשון גרם לי לעקוב אחריו יום אחד, ומה שראיתי במרתף שלו עדיין רודף אותי.
ביום ראשון הראשון חשבתי שזה סתם מעשה טוב לב.
"אדוני, הפלת את זה," אמר הנער, מחזיק בכרטיס ארנק העור החום שלי בשתי ידיו כאילו זה משהו קדוש. הוא היה רזה, אולי בן עשר, שערו השחור מסודר בכיוונים שונים. אחר כך סיפר לי שהקוראים לו דניאל.
בדקתי במהירות: כל הכרטיסים שלי, תעודת הזהות, אפילו התמונה הקטנה של בתי, אמה, היו במקום. רק כמה דולרים במזומן, שלמעשה אף פעם לא השתמשתי בהם.
"תודה, דניאל," אמרתי. "איפה מצאת את זה?"
"על המדרכה, ליד תחנת האוטובוס," השיב, עיניו נעוצות בארנק, לא בי.
הנתיתי, הודיתי שוב וחשבתי שזה הכל.
ביום שני בבוקר שמתי לב למשהו מוזר: הארנק שלי היה בדיוק במקום שבו תמיד הייתי שומר אותו — במגירת השולחן העליונה. זו שמעולם לא הוצאתי החוצה בסופי שבוע.
פתחתי אותו. הכל היה שם. ואז פתחתי את הארנק שהנער החזיר. זהה. אותם שריטות, אותו פינה מקופלת. אותה תמונה של אמה, מחייכת עם רווח בין השיניים בגיל שש.
שני ארנקים. שניהם שלי. שניהם אמיתיים.
שכנעתי את עצמי שהזמנתי עותק כפול לפני שנים ושכחתי.
החיים היו קשים דיים: משמרות ארוכות, ניירות גירושין על השולחן, אמה גרה עם אמא שלה בעיר אחרת. לא הייתה לי אנרגיה לתעלומות.
ביום ראשון השני, הוא הגיע שוב.
הפעם צפיתי בזה קורה. הארנק האמיתי היה בכיסי. נגעתי בו כל כמה דקות, כהרגל עצבני. לא יצאתי מהדירה כל הבוקר.
בשעה 15:00 צפצץ פעמון הדלת.
הנה הוא עמד שם: אותה ז'קט, אותו חצי חיוך ביישן, הארנק שלי מקופל בידיו.
"אדוני, שוב הפלת את זה," אמר ברוך.
קור קרר את אצבעותיי מהחזה.
שלפתי את הארנק מהכיס.
"כבר יש לי את שלי," אמרתי. "תראה?"
לראשונה הוא הרים את עיניו. עיניו היו אפורות ועייפות, כאילו לא ישן שבועות.
"אני יודע," לחש. "תמיד יש לך."
הוא דחף את הארנק השני לידיי והתכוון ללכת.
"תחכה!" קורתי. "מאיפה אתה מוצא אותם?"
הוא היסס. "אותו מקום."
"ליד תחנת האוטובוס?"
הוא הנהן. "אתה… תמיד מפיל אותו שם."
"לא הייתי ליד תחנת אוטובוס חודשים," אמרתי, יותר חדה ממה שהתכוונתי.
הוא נרתע ואז מלמל, "אני מצטער," ורץ למטה במדרגות.
ביום ראשון השלישי, חיכיתי לו.
השעות דילגו לאט. הלכתי הלוך וחזור, ביקרתי בחלון, בדקתי את הארנק, התבוננתי בשעה. 14:50. 14:55. 15:00.
15:07 – צפצוף.
פתחתי את הדלת לפני שהספיק לצלצל פעם שנייה.
הוא נראה רזה יותר, אם זה אפשרי. חבורה דהויה מתחת לעין אחת, קרע בשרוול. אך ידיו היו יציבות כשהושיט את הארנק.
הפעם לא לקחתי אותו.
"דניאל," אמרתי בקול רגוע בכוח, "אני צריך שתספר לי את האמת. למה אתה ממשיך להביא לי את זה?"
הוא הביט ברצפה. "כי אתה ממשיך לאבד אותו."
"אני לא."
הוא בלע.
"אתה כן. כל יום ראשון. אתה מפיל אותו ואתה… ואתה לא חוזר."
משהו בדרך שבה הוא נתקע במילים האחרונות הכניע את גרוני.
"איפה ההורים שלך?" שאלתי בעדינות.
הוא משך כתף אחת. "עסוקים."
"אפשר לדבר איתם?"
הבהוב פניקה בעיניו. "לא. בבקשה אל תעשה."
החבורה מתחת לעינו נראתה כהה יותר. נסוגתי מהפתח.
"בוא פנימה לרגע," אמרתי. "אתה נראה רעב."
הוא הזיע בראש במהירות. "אסור לי."
"אז אתן לך ללוות אותך הביתה," הצעתי. "כדי לוודא שתגיע בשלום."
הוא היסס כל כך שחשבתי שהוא ירוץ. ואז הנהן קלות.
הלכנו בשקט. היה תחילת האביב והאוויר קריר. הוא הדק את הז'קט הדק לחזה. אחרי שני רחובות זיהיתי את הדרך לתחנת האוטובוסים הישנה.
"כאן אתה מוצא את זה?" שאלתי.
הוא הראה על חלק סדוק במדרכה ליד עמוד תאורה מוטה.
"פה," אמר. "כל פעם."
עצרתי במקום. כלום. רק עפר, עששיות סיגריות, פקק בקבוק. הסתכלתי סביב. אישה חלפה עם קניות, נער רכב על אופניים. רגיל.
"דניאל," אמרתי בזהירות, "דיברת עם מישהו אחר על זה?"
הוא החליט לשלוש.
"איפה אתה גר?"
"שם מתחת," אמר, מצביע על רחוב צדדי שהעדפתי להימנע ממנו. צר, לח, עם בניינים מקולפים.
הבניין שלו היה הגרוע מכולם. צבע צהוב מתקלף, חלונות חצויים, ריח עובש קל גם ברחוב. הוא עצר ליד הדלת, קטנטן פתאום.
"אתה לא חייב לבוא," אמר בלחש.
"אני רוצה," אמרתי.
ירדנו קומה למרתף. המסדרון היה נמוך וכהה, אך מישהו תלה רצועת לד זולה ובהירה לאורך התקרה. היא זמזמה חלש. דלתות משני הצדדים עם מספרים כתובים ביד. הוא עצר ב-0B.
"פה," אמר.
הוא לא דפק, פשוט פתח את הדלת.
הדבר הראשון שראיתי היה הקיר.
ברכיי נחלשו.
כל הקיר שמול הדלת היה מכוסה בתמונות. עשרות עותקים מודפסים של שלוש תמונות זהות: אני במגוון גילאים, אני עם אמה בפארק, אני יורד מאוטובוס, אני עומד ליד אותו חלק סדוק במדרכה ליד עמוד התאורה.
בכל תמונה אני מחזיק או מפיל את הארנק שלי.
וברוב התמונות, בפינה מטושטשת אך מוכרת, היה דניאל.
קולי יצא כגרון מגורד. "מה זה?"
הוא הביט ברצפה, אחר כך בקיר, כאילו רואה זאת לראשונה דרך עיניי.
"הייתי צריך לזכור," לחש. "אמרו שאתה נעלם, אבל אתה ממשיך לחזור. רק בימי ראשון. רק שם."
על השולחן הקטן מתחת לקיר שכבו מצלמה זולה ומכתה של מחברות.
ידי רעדו כשפתחתי את המחברת העליונה. בפנים, בכתב יד צמוד של ילד, יש משפט אחד חוזר: "אבא מפיל את הארנק שלו. אני מביא אותו הביתה. הוא עדיין לא זוכר אותי."
המילה "אבא" ריחפה לפני עיניי.
"אני לא אבא שלך," אמרתי בחנק. "יש לי בת אחת. קוראים לה אמה."
הוא נרתע כאילו נתפשט לו סטירה.
"זה מה שתמיד אתה אומר," לחש. "כל פעם."
מאחוריי, קול בפתח:
"דניאל? מה אתה עושה?"
אישה בשלה עמדה שם, סינר שלה מלוכלך במשהו כהה. פניה היו עייפות, אבל עיניה היו טובות בדרך שכווצה את ליבי.
"גברת," גמגמתי, "אני השכן שלו. הוא מחזיר לי את הארנק ואני—"
היא הניחה יד על פיה כשראתה את הקיר.
"או, יקירי," לחשה לדניאל, "הבאת לו שוב."
"שוב?" שאלתי.
היא הביט בי, באמת הביטה, וראיתי ניצוץ של הכרה.
"פגשנו לפני כן," אמרה ברוך. "כמה פעמים. אתה לא זוכר?"
"הייתי זוכר," התפרצתי, ואז עצרתי. כבר לא הייתי בטוח. לא יכולתי לזכור את רוב ימי ראשון. רק ערפול של עייפות, ניירת, לפעמים משקה לשקט בראש.
"אביו מת בתחנת האוטובוס ההיא לפני שלוש שנים," היא אמרה בשקט. "אוטם בלב. הוא הפיל את הארנק כשהוא נפל. הם היו בדרך לבקר אותך."
"לבקר אותי?" קולי נשבר.
היא הנהנה לכיוון התמונה שבה אני צעיר יותר, מחייך, מחזיק את ידה הקטנה של אמה. צולמה מרחוק.
"אביו היה אחיך, מייקל," אמרה. "הוא הראה לדניאל את התמונה שלך כל הזמן. אמר, 'נבוא לראות את דוד אהרון. הוא יעזור לנו.'"
החדר הסתובב. אחזתי בגב הכיסא.
"אין לי אח," לחשתי.
"היה לך," היא אמרה בעדינות. "הפסקת לענות לטלפונים שלו שנים לפני. אחרי הגירושים שלך. אחרי שנעלמת לתוך העצב שלך."
על הקיר, בתמונה אחת, פניו של מייקל היו ברורות סוף סוף. הפנים שלי, אך רך וטוב יותר, עומד ליד דניאל צעיר יותר בתחנת האוטובוס.
משהו קטן בתוכי נקרע.
"אני לא זוכר אותו," אמרתי, דמעות דוחפות עיני.
קולה של האישה רעד. "אולי לא רצית. אבל הנער הזה חיכה. כל יום ראשון, הוא הולך לאותו מקום. כל יום ראשון, הוא אומר שתפיל את הארנק וזה יהיה סימן שחזרת אליו."
הסתכלתי על דניאל. כתפיו הקטנות רעדו.
"חשבתי שאם אמשיך להביא את זה," לחש, "יום אחד תזכור. אתה תמיד אומר שאין לך אח, אבל אתה נראה בדיוק כמוהו כשאתה כועס."
הוא צחק אז, צחוק שבור וקטן.
"ואתה תמיד אומר שיש לך רק ילד אחד," הוסיף. "אז חשבתי… אולי אם אמשיך להדביק את התמונה שלך על הקיר, אוכל להפוך אמיתי שוב."
רגליי התנגשו וישבתי על הספה הישנה.
"אני מצטער," אמרתי, המילים פורצות ממני. "אני כל כך מצטער."
הוא לא התקרב, רק עמד שם עם הארנק חסר הטעם, כאילו מפחד שאשתקע אם ימצמץ.
בחוץ, דרך חלון המרתף הקטן, ראיתי את השמיים העמומים של יום ראשון.
"אני לא זוכר הכל," אמרתי לאט, כל מילה כואבת. "אבל אני זוכר שהייתי מלא בכאב ודחפתי את כולם. אולי דחפתי גם את אביך. זה עלי. לא עליך."
השתיקה הייתה כבדה בינינו.
ואז, בזהירות, קמתי והלכתי לקיר. הורדתי תמונה אחת: אני בתחנת האוטובוס, דמותו המטושטשת בפינה.
"אני לא יכול לשנות את מה ששכחתי," אמרתי, "אבל אני יכול להחליט מה לזכור מהיום."
פניתי אליו, התמונה ביד.
"תאפשר לי להתחיל להיות הדוד שלך עכשיו, דניאל?"
שפתיו נפתחו. תקווה ופחד נאבקו בעיניו.
"אתה לא תיעלם ביום ראשון הבא?" לחש.
בלעתי בחוזקה.
"אהיה בתחנת האוטובוס," אמרתי. "אבל הפעם, אני אחכה לך. ואני לא אפסיק לחזור. אפילו אם אצטרך לכתוב את זה על הקיר שלי אלף פעמים."
משהו בו נשבר. הוא לא רץ אלי, לא חיבק אותי כמו בסרטים. רק הנהן, הנהון חד וייאוש, כאילו תנועה גדולה יותר יכולה לשבור את הרגע העדין.
"אני אביא את המחברות," אמר בשקט. "כדי שלא תשכח."
חייכתי מבעד לטיפות הדמעות.
"טוב," אמרתי, "אז שנינו נזכור יחד."
אותו לילה, בבית, הוצאתי את כל הארנקים הנוספים מהמגירה וסידרתי אותם על שולחני. כתבתי משפט אחד על פתק והדבקתי אותו מעליהם על הקיר:
"כל יום ראשון, ילד מביא לי בחזרה את החיים שלי."
ולראשונה מזה שנים, קבעתי שעון מעורר לא לעבודה, לא לחשבונות, אלא לילד דק שמחכה ליד חלק סדוק במדרכה, מחזיק תקווה בצורת ארנק חום משומש.
